|
|
עמוד:138
הגישה הדיפרנציאלית שארן אימץ השתלבה היטב עם מדיניות הפיתוח הכלכלי החדשה שהוביל חברו להנהגת מפא"י , פנחס ספיר . לאחר שנים רבות שבהן שלטה בכיפה האמונה בקדימותם של ההתיישבות ושל פיתוח החקלאות , הוביל ספיר את ההנהגה הפוליטית והכלכלית בכיוון של הענקת קדימות להשקעה בתיעוש . תפנית זו ניזונה , מצד אחד , מן התחושה שהפיתוח החקלאי הגיע לרוויה , ומצד שני , מן ההנחה כי העולים מארצות ערב , ששיעור האבטלה בקרבם היה גבוה ביותר בכל מהלך העשור , יכולים לשמש תשתית הולמת של כוח עבודה לתעשייה , ובעיקר למפעלים עתירי עבודה . בשנת 1957 הכין ספיר תכנית פיתוח תעשייתי שהיתה מבוססת על תחזית של עלייה מארצות צפון אפריקה , ועל העסקתם של העולים שכבר שוכנו בעיירות הפיתוח . התכנית קראה להכשרה אקדמית של סגל מינהלי והנדסי , מצד אחד , ולהכשרה מקצועית של כוח העבודה המיועד להפעלת פסי-הייצור , מצד שני ( משרד המסחר והתעשייה , . ( 1957 המשותף לארן ולספיר הוא ששניהם הובילו את המאמץ לחולל שינוי בדפוסי החשיבה והפעולה שהיו נהוגים אז , לאור השינוי הדמוגראפי שחל בישראל , והם גם ידעו לתרגם צורך זה לשפת המעשה הפוליטי . בעוד שרבים בקרב אנשי המשק בתנועת העבודה המשיכו לטעון בעד עליונותה של החקלאות כבסיס לכלכלה הישראלית ובמסגרת לקליטת העלייה , סבר ספיר כי הגידול באוכלוסייה הישראלית מחייב שינוי בכיוון של תיעוש , הן משום שעתה , עם כוח אדם גדול יותר , יש שוק מתרחב למוצרים תעשייתיים מקומיים , והן משום שהחקלאות אינה מסוגלת עוד להעסיק את כל העולים . ארן , מצדו , יצא מתוך ההנחה שהנורמות של מערכת החינוך היישובית אינן ישימות עוד במערכת שגדלה והתרחבה עד מאוד , כאשר רבים מן הוותיקים מבקשים לברוח קדימה , אל עבר חינוך תיכון ולימודים אקדמיים , ואילו העולים החדשים מתקשים , בתנאים הנתונים , להגיע לרמה הנורמטיבית . ספיר וארן היו שותפים גם להגדרה החברתית של הדרך החדשה . ספיר ביסס את מדיניות הפיתוח החדשה שלו על ההנחה שיהודי ערב בכלל , ויהודי צפון אפריקה - שהיוו בסוף שנות 50-ה את עיקר עתודת העלייה - בפרט , אינם מועמדים ליזמות כלכלית , וכי תרומתם
|
|