|
|
עמוד:126
אך מכמה בחינות אחרות , ישראל של שנות 60-ה הראשונות היתה שונה מארצות-הברית של שנות . 20-ה בישראל של אותן שנים פעלו עדיין ארגונים פוליטיים חזקים למדי שדגלו , לפחות ברמה ההצהרתית , בשוויון חברתי . מפלגת השלטון באותן שנים , מפא"י , נהגה עדיין לעשות שימוש ברטוריקה סוציאליסטית . חשוב מכך , בכמה מגזרים של מערכת החינוך , ובראש ובראשונה בקיבוצים , שררה עדיין פרקטיקה חינוכית אשר לא רק דגלה בשוויון בין התלמידים / ות , אלא אף התנגדה להכנסתן של נורמות תחרותיות והישגיות , כדוגמת מבחני הבגרות . דבר שני , בשנות הששים תיפקדו עדיין רבים מבתי-הספר היסודיים בישראל כבתי-ספר "עממיים , " במובן המעט-סוציאליסטי של מוסדות האמורים להעניק לכל תלמידיהם השכלת יסוד רחבה , בלא קשר לשאלה אם ימשיכו בלימודים תיכוניים וגבוהים אם לאו . אך ההבדל העיקרי בין ישראל של העשור הראשון והשני לאחו הקמת המדינה ובין ארצות-הברית של עידן מלחמת העולם הראשונה היה באופי השתלבותם של המהגרים החדשים בחיי הכלכלה ובמערכת החינוך . בארצות-הברית , המהגרים התיישבו בערים התעשייתיות הגדולות בשכנות לאמריקאים ותיקים , ובשכנות לאמריקאים חדשים יוצאי ארצות אירופה השונות . כתוצאה מכך , בני / ות המהגרים למדו לצד אמריקאים ותיקים , ואף זה לצד זה . זה היה , כאמור , אחד הבסיסים החברתיים להתהוותו של המושג האמריקאי "כור היתוך . " בישראל , לעומת זאת , נוצרה עד מהרה הפרדה חדה למדי בין עולים חדשים ובין ותיקים , כמו גם בין עולים מארצות ערב ובין עולים מארצות אירופה ; סיסמת "קיבוץ הגלויות" זכתה למידה גדולה יותר של מימוש מאשר סיסמת "מיזוג הגלויות . " בישראל של שנות 50-ה לא היו מרכזים עירוניים גדולים שיכלו לקלוט תוספת של מאות אלפי משתכנים חדשים , ואף לא היו מרכזי תעשייה גדולים שבהם יכולים היו העולים החדשים למצוא לעצמם תעסוקה . עקב כך , כמו גם עקב העובדה שהחלטות בעניין פיתוח כלכלי , קליטה , שיכון ובנייה היו מרוכזות בידי הממשלה והסוכנות , ורק מיעוט זעיר מקרב העולים היו בעלי הון במידה כזאת שיכלו לבחור לעצמם את מקום המגורים ואת התעסוקה , מצאו את עצמם מרביתם משוכנים
|
|