|
|
עמוד:107
על ארעיותה של תחושת "כולנו באותה סירה" עמדו כבר חברי ועדת החקירה לאירועי ואדי סליב . לאחר שציינו את הערכתם הרבה של מורדי הוואדי לצה"ל על היותו מסגרת ללא אפליה וללא קיפוח , הוסיפו : "ברם , אליה וקוץ בה , לעתים דווקא ההרגשה המאחדת של צעירי העדות השונות המשרתים בצה"ל , דווקא היא עלולה להחריף את תחושת הקיפוח והאפליה בפגישתם המחודשת עם המציאות האזרחית לאחר תום השרות . נקל לרדת למתרחש בנפשו של צעיר משוחרר צה"ל הפושט מדיו ומוצא את עצמו שוב בהווי האזרחי כשהוא מחוסר מקצוע , מחפש עבודה , ללא דיור הולם וללא יכולת נפשית לחזור לסדרי החיים שקדמו לשירותו הצבאי" ( ועדת עציוני , . ( 1959 : 20 שלושים שנה מאוחר יותר , , 1991-ב מצא מחקר על משוחררי צה"ל כי הסיכוי להיות מובטל "רב יותר בקרב בני עדות מזרח 40 % ) מבני עדות מזרח היו מובטלים לעומת 12 % אשכנזים ... ( בוגרי מגמות מקצועיות - מסמ"ר שעסקו לאחר הצבא במקצוע אותו למדו בתיכון נטו אף להיות יותר מובטלים מאשר שאר המשוחררים ... ( מייזלס , . ( 1992 : 62 גבול פנימי שלישי אשר הצבא תורם לקיבועו הוא הגבול הלאומי . המדובר בצעירים ובצעירות הפלסטינים אזרחי ישראל , ששכבת גילאי הצבא בקרבם מהווה בשנות 90-ה 22 % -כ מכלל גילאי הצבא הישראליים . לגבי בני נוער אלה , הצבא הוא המוסד המדינתי השני , לאחר בית-הספר , המפריד בינם ובין בני גילם היהודים . הפרדה זאת היא , לכאורה , לא פרובלמטית , שכן צה"ל הוא צבא הנלחם בבני עמם ובבני לאומם של הצעירים הפלסטינים בישראל , ועל כן אי-השירות הוא בבחינת הימנעות ממצב מעורר דילמות . יחד עם זאת , השירות הצבאי הוא גם חווייה מעצבת מרכזית עבור בני הנוער הישראלים המשרתים בו ; בעבור אותו מיעוט מקרב בני הנוער הפלסטינים-ישראלים הבא במגע עם בני-גילו היהודים , יש באי-השירות אף משום בסיס לתחושת החמצה המצטרפת לתחושת המרחק המעמדי-לאומי מן המרכז החברתי הישראלי . צעירים פלסטינים-ישראלים פוגשים בצעירים יהודים בני גילם לראשונה בבואם לאוניברסיטה - אלא שכאן מדובר בשכבה דקיקה
|
|