|
|
עמוד:63
עדתיים , היו מטיחים בפנינו האשמה נוראה של עדתיות , של פיצול העם וכו' ... כל אימת שמדובר בנו , אנחנו נציגי עדות . אולם כאשר מדובר באחרים , הרי הם נציגים של כלל האומה" ( שם . ( 10-11 : שלמה הלל , השליח לעיראק שהרחיק בזמנו לטפס במעלה הסולם הפוליטי יותר מכל הפוליטיקאים המזרחים , אמר באותו כינוס : "אם ישנו מכנה משותף לכולנו , כל אחד בחטיבתו הקודמת , כל אחד במפלגתו הקודמת , זוהי העמידה נגד נסיון ליצירתן של קבוצות פוליטיות נפרדות לפי חתך עדתי ... כל פעם שאני מעלה את הבעיה הזאת , אז אומרים : הנה כל הרשימות העדתיות נכשלו . האמת היא כי הם נכשלו משום שאנחנו הכשלנו אותם . משום שאנחנו נלחמנו נגד הנסיונות של התפלגות עדתית בשצף קצף , בחירוף נפש , ואנחנו גורמים בכל פעם לכך שלא תהיה התפלגות עדתית" ( שם . ( 49 : ה"נציגים , " יותר משהיו ביטוי של התארגנות קהילתית , דהיינו , נציגים של קהילה מזרחית כלפי השלטון , היו נציגים של השלטון כלפי יהודי ערב בישראל . את הנסיון לקומם מחדש את הקהילתיות הפוליטית המזרחית יש לחפש , אפוא , בתנועות שהרימו את נס המחאה החברתית . פעמיים הורם הנס : בוואדי סליב , , 1959-ב על ידי ליכוד יוצאי צפון אפריקה , ובשכונת מוסררה בירושלים , , 1971-ב על-ידי הפנתרים השחורים . תנועות אלה לא היו נסיון לקומם ארגון קהילתי מן העבר . שתיהן כאחת קמו על רקע התהליכים החברתיים-כלכליים שהתרחשו בישראל , וייצגו מחאה מעמדית ותרבותית של מי שעברו בישראל תהליך של פרולטריזציה ודחיקה לשוליים . במובן זה , היו אלה תנועות שקראו תיגר על הסדר החברתי המתהווה בישראל . המשא והמתן שביקשו ליצור לא היה עתה משא ומתן בין שתי קהילות , אלא בין מעמד נשלט ובין מעמד שליט המסתייע במנגנון מדינתי . במלים אחרות , הן בוואדי סליב והן בירושלים , מנהיגי תנועות המחאה באו בדרישות אל מנגנון המדינה שפירושן הרחב ביותר הוא חלוקה מחדש של משאבים חברתיים , ופירושן הצר והמיידי הוא הרחבה של שירותי רווחה מדינתיים . המדינה , מצידה , ידעה להתמודד עם תנועות אלה בדרך של יצירת קטיגוריות חדשות , שהיה בהן כדי להגדיר במונחים הנוחים לה את
|
|