|
|
עמוד:61
לתפקד כ"נציגים" של היהודים מארצות ערב , כמו גם כשליחים נאמנים של השלטון בקרב ציבור זה , שאיתו "הם יודעים איך לדבר ; " ומאידך גיסא , כבלם יעיל של התארגנויות עצמאיות , בנימוק של " לשנות אפשר רק מבפנים . " כך , למשל , ה"נציגים" של היהודים העיראקים בישראל היו דווקא שני השליחים הידועים ביותר , שלמה הלל ומרדכי בן-פורת , שניהם ילידי עיראק שבאו לארץ ישראל לפני הקמת המדינה ונשלחו לעיראק כשליחי עלייה בשנות הארבעים המאוחרות . שניהם טופחו על-ידי מפלגת השלטון ( לגבי כניסתו של הלל לחיים הפוליטיים בישראל , ר' שלמה הלל , ( 1985 : 344 והגיעו לעמדות פוליטיות מרכזיות . ה"נציג" של יהודי תימן היה ישראל ישעיהו , שעלה מתימן , 1929-ב ושימש כראש "המחלקה ליוצאי תימן ובני עדות המזרח" כהסתדרות בין השנים 1934 , 1948-ו ובין מארגני מבצע "מרבד הקסמים" שבמסגרתו הועלו ארצה יהודי תימן בין השנים 1948 . 1952-ו ה"נציגים" הפכו תחליף להנהגה שעשוייה היתה להיות , לולא שבר ההנהגה שהתלווה לעקירה לישראל . אלא שתחליף זה היה מעוקר מכל עוצמה קהילתית ממשית , בעיקר משום שסבל ממידה רבה של אמביוולנטיות : מצד אחד , מי שמצאו עצמם כמעמד זה ביקשו להיות פוליטיקאים "ישראלים , " העוסקים ב"בעיות האומה , " ונבחרים ומקודמים בתוך המפלגה על-פי כישוריהם ועמדותיהם ; בתור שכאלה , היה עליהם להיזהר תדיר שלא להיות מזוהים כמייצגים של "אינטרס צר" - דהיינו , האינטרס של יוצאי ארצות ערב . מצד שני , בעיני ראשי המפלגה הם שימשו כ"נציגים של עדות המזרח , " ומונו לתפקידים טיפוסיים ; למשל , משרת שר המשטרה , בה שימש תחילה בכור שטרית , איש הרשימה הספרדית לכנסת הראשונה , ומאוחר יותר שלמה הלל . אמביוולנטיות זו דחפה אותם לעמדה של מאבק על הרחבת "הייצוג העדתי , " למרות שבעצמם ביקשו להיחלץ מקטיגוריה זאת . בן-פורת והלל , ועמם רבים אחרים , הביטו בקנאה על פעילים ציוניים אירופיים שהפכו למנהיגים "לאומיים , " בעוד הם עצמם נידונו למעמד כמעט נצחי של "נציגי עדות . " לאורך השנים נשמרו "נציגי עדות" אלה מכל משמר מפני מימוש של הפוטנציאל הפוליטי או החברתי-תרבותי החבוי בצמד מושגים זה . הם הדפו כל נסיון
|
|