|
|
עמוד:54
לאור הנסיבות ההיסטוריות המתוארות לעיל , מן הראוי להתייחס בביקורתיות לשימוש במושג "עולים" בכל הנוגע ליהודי עיראק ויהודים של ארצות ערביות אחרות . יהודי עיראק לא תיכננו , ברובם , לצאת את ארצם לישראל . יתרה מזאת , שלא כמו הציונים האירופיים , יהודי ערב - שלא הקימו , כאמור , תנועה שתישא פרוייקט ציוני - לא בנו את התשתית הארגונית שיכולה היתה לסייע להם במקרה של יציאה . היציאה לישראל הפכה לאלטרנטיבה עיקרית רק מתוך המפגש של נסיבות חדשות , שבראשן , מחד , המתחים הבין-דתיים ובין-קהילתיים שהולידה מלחמת 1948 בין יהודים לערבים והצעדים של ממשלת עיראק שמשמעותם היתה הצרת צעדיהם של היהודים בתחומי הפעילות הכלכלית , ומאידך ההחלטה של ממשלת ישראל להעלות את יהודי ערב , כשהיא מפעילה לשם כך מנגנון שליחים ומסעי לחצים דיפלומטיים . ההנהגה הקהילתית , שלא היתה מעורה במהלכים הציוניים , וכל מעייניה היו בהמשך הקיום הקהילתי על-פי דפוסי העבר , איבדה בנסיבות אלה את מעמדה . במקום שתנהל משא ומתן עם השלטונות המקומיים , מחד גיסא , ועם נציגי מדינת ישראל , מאידך גיסא , על תנאים , היקף ולוח זמנים של היציאה , היא מצאה עצמה מנסה להשתלט על נסיבות שלא היא יצרה . היהודים , במקום שיצאו לישראל במאורגן , תוך שמירה על אלמנטים קהילתיים , יצאו כאוסף של בודדים , ששליחים ישראליים ממיינים אותם , רושמים אותם , משלחים אותם במטוסים או באניות , ובהגיעם לארץ - קובעים להם מקום מגורים ותעסוקה . יהודים שיצאו את עיראק , וכמה מארצות ערב האחרות , לישראל , יותר משהיו "עולים" במובן החלוצי-ציוני הקלאסי של המלה , דמו לפליטים חסרי בית וקהילה , המשוכנים במחנות מעבר , במחנות קליטה , במחנות עולים או במעברות , כשהם נתונים לחסדי המעלים - ממש כמו ניצולי השואה שהועלו באותן שנים ממחנות העקורים באירופה . אלא שניצולי השואה אכן באו מקהילות חרבות - בעוד שיהודי ערב הגיעו מקהילות שפעלו כתקנן עד לערב העקירה לישראל . המעמד של פליטים היה , בין השאר , גם תוצר של תדמית שטיפחו שליחים ישראליים והתקשורת הישראלית באותן שנים . אסתר מאיר טוענת כי בעקבות מסע הלחצים הבינלאומי שיזמה ממשלת ישראל
|
|