|
|
עמוד:13
שאציג להלן מבוססים על אותן התייחסויות של המחברים לעניין המעסיק אותנו , המועלות במהלך הדיון שלהם בעניין המרכזי של כל אחד ואחד מהם . מבחינה זאת , יש לראות את הדברים שלהלן בגדר השערה הממתינה למחקר חברתי-היסטורי הולם . מן הראוי לומר עוד כי דברים אלה משקפים את הקריאה שלי את העבודות הנ"ל , ואין הם מייצגים בהכרח את הפרשנות שהמחברים עצמם מעניקים לתהליכים ההיסטוריים המעסיקים אותם . בהמשך המאמר נתמקד בקהילה היהודית של עיראק , שבה עוסקים שלושה מן הספרים שהזכרנו לעיל . מעת לעת נעמוד על הקבלות בין קורותיה של קהילה זו ובין אלה של יהודי מרוקו . גם בכמה ארצות ערביות אחרות מהן הגיעו יהודים לישראל בשנות 50-ה וה60- התרחשו תהליכים דומים לאלה שיתוארו להלן . הברירה הציונית ויהודי ערב המחקרים שלפנינו מעלים בבירור כי הברירה הציונית הפכה לברירה קולקטיבית רלבאנטית עבור יהודי ערב רק לאחר מלחמת העולם השנייה , וביתר שאת לאחר הקמתה של מדינת ישראל . יתרה מזאת , מן המחקרים עולה כי ברירה זו לא היתה בעיקרה פרי התפתחות פנימית בתוך הקהילות היהודיות , אלא תוצר של נסיבות חיצוניות , שבראשן ההדים הכלל-ערביים של המאבק בין התנועה הציונית ובין התנועה הלאומית הפלסטינית בארץ ישראל / פלסטינה , ובד בבד ההחלטה של ההנהגה הציונית בארץ-ישראל להכליל את יהודי ערב בתכניות הגיוס לעלייה , לאחר שהתברר היקף ההשמדה של יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה . כדי להבין את העיתוי המאוחר הזה , מן הראוי לעמוד בקצרה על כמה נקודות ציון בהתהוות התנועה הציונית והתפתחותה . הציונות , כפרוייקט לאומי יהודי , התהוותה באירופה של שלהי המאה התשע-עשרה , בשיאו של עידן שבו שליטה על מנגנון מדינתי מודרני ועצמאי , במסגרת של טריטוריה ריבונית , נתפסה כדרך ראשית להשתלבות מוצלחת של קולקטיב בשוק הקפיטליסטי העולמי המתהווה .
|
|