|
|
עמוד:264
היתה באמצעות רכישת קרקע . הרכישה נתאפשרה כתוצאה מהתגברות המיסחור ( קומודיפיקציה ) של קרקע , שהתפתח בשלהי התקופה העות'מאנית , וכתוצאה מגידול יבוא ההון היהודי מחו"ל —הון פרטי ולאומי . עד 1948 היתה רכישה תמורת כסף האמצעי היחיד של המתנחלים היהודים להשגת אדמות , כיוון שלא עמד לרשותם כוח כפייה על האוכלוסיה הערבית המקומית והם לא שלטו במדינה ומנגנוניה . המגבלות של שיטת הצבר קרקע זו ברורות מהעובדה שעד 1948 הסתכמו כל קניות האדמה על ידי יהודים רק ב 7 אחוזים מכלל שיטחה של פלסטינה המערבית . החלטת האו"ם על חלוקת פלסטינה קראה להקמת שתי מדינות בפלסטינה המערבית והקצתה 55 אחוזים מהשטח ליהודים . כתוצאה ממלחמת 1948 נתפס השטח שהיה אמור להיות פלסטינה הערבית על ידי ישראל , ירדן ומצרים , כאשר ישראל מחזיקה בכ 80 אחוזים מפלסטינה המערבית . בשטח זה , שנהיה לישראל , היו , לפני מלחמת 447 , 1948 כפרים וערים ערביים ( מספר זה כולל גם ערים בעלות אוכלוסיה מעורבת , יהודית וערבית . ( אחרי 1949 נשארו רק 95 יישובים ערביים קיימים ( קיימן , . ( 1984 הרבה כפרים פונו ועל תושביהם נאסרה החזרה . הכפרים עצמם או שנהרסו או שיושבו על ידי יהודים . קרקע שלא היתה בבעלות פרטית או משותפת , בעצם רוב האדמה הבלתי מעובדת , היתה אדמה ממשלתית ועם הקמתה של מדינת ישראל עברה במישרין לבעלות ממשלת ישראל . אדמה ורכוש בבעלות ערבים שהיו מחוץ לגבולות ישראל , או שהיו תושבי ישראל אבל לא הורשו לחזור לרכושם —הופקעו והוחזקו על ידי רשות מיוחדת שהוקמה לצורך העניין ( האפוטרופוס על נכסי נפקדים . ( בראשית שנות החמישים אוחדה רשות זו עם הרשויות האחראיות על אדמות המדינה ואדמות "הקרן הקיימת" וב 1960 נוצר "מנהל מקרקעי ישראל . " התקנות של הקרן הקיימת שאסרו על מכירה , החכרה , או אפילו עיבוד על ידי עובדים לא יהודים , אומצו עכשיו על ידי הרשות החדשה והוחלו על כל האדמות שבשיפוטה . הכרעה זו סגרה את האפשרות של קנייה או החזקת אדמות חדשות כלשהן כישראל על ידי ערבים , פרט לאדמות שהיו בידיהם ב . 1949 הבעלות על הרוב המכריע של האדמה הועברה באופן זה לסמכות יהודית והבעלות הערבית על אדמה הוקפאה ( כמות האדמה החקלאית הפרטית שניתנת למכירה בישראל היא מזערית . ( הפקעות קרקע מתמשכות , מאז , 1949 המשיכו להקטין את כמות האדמות בבעלות ערבית והפכו למוקד סכסוך מרכזי בין ממשלת ישראל והאזרחים הערבים בישראל . התפתחות של בעלות על קרקע ונכסים דלא ניידי על ידי ערבים נחסמה כליל בישראל , ומה שקיים —עובר תהליך כירסום מתמשך . אובדן האדמות הוא אחד הגורמים החשובים לפרולטריזציה של הערבים . מים להשקיה באיזור חצי צחיח זה הוא תנאי הכרחי שבלעדיו לא תיתכן חקלאות מודרנית . מים נמצאים יותר בשפע בצפון . התנחלות באזורים הדרומיים חייבה מירכה של מקורות המים והשימוש בהם ברשות מים לאומית ( תה"ל . ( בישראל , המים , כמו האדמה , מולאמים ובעלות פרטית אינה מוחלת על מקורות מים באדמות פרטיות . השימוש במים לחקלאות מתוכנן ומוקצב , "מכסות" מים הוא מכשיר מגביל יעיל מאוד לפיקוח על הייצור החקלאי . הלאמת המים והכפפת השימוש בהם להתנחלות פוליטית לאומית גם היא מגבילה ( לצד המחסור באדמה ) את התפתחות החקלאות במגזר הערבי . מאז 1967 מיושמים תנאים דומים גם בגדה המערבית ובעזה . שליטה זו על משאבי הקרקע והמים הם אמצעי רב השפעה למניפולציה פוליטית . מצב הקרקע בשטחים שנכבשו ב 1967 ( ושלא סופחו רשמית ) דומה במידת מה —אם כי בהבדלים מסויימים . אדמות מדינה מוחזקות על ידי הממשל הצבאי המונע את השימוש
|
|