|
|
עמוד:246
בכל אחת משתי החברות ( שוחט , . ( 199 1 החלוצות הציוניות , כחברות שוות מעמד בקולקטיב , מוצגות כשהן עובדות לצד הגברים . הן מגלות — בהתאם לסטריאוטיפ הנשי החיובי —יכולת מנטאלית ניכרת להתמודד אל מול הקשיים . אימאז'ים של נשים העובדות את האדמה — ובסרטים מאוחרים יותר אף מחזיקות בנשק — חיזקו עוד יותר את מיסטיקת השוויוניות ( בעוד שבפועל הוגבלו נשים בעיקר לתפקידים מסורתיים , אפילו בקיבוצים . ( בסרטי החלוצים , מעמדה השווה של האשה מקושר באופן ישיר לאידיאלים החלוציים הציוניים : החלוצה העמלה מוצגת כמדונה בעוד שהבורגנית ההדוניסטית מוצגת כזונה . הסרט "צבר , " לדוגמה , מציב ניגוד בין החלוצה , המקריבה את יופיה ואת חיי הנוחות באירופה לבין אשה דמויית איזבל , הלבושה באורח פרובוקאטיבי והמסרבת לנטוש את אורח חייה ההדוניסטי ומבלה את זמנה בשתייה ובהאזנה לתקליטים באוהל החלוצים . הסרט מאלץ אותנו להזדהות עם הביקורת הפוריטאנית של החבר שלה , המגיעה לשיא לבסוף בביטוי של בוז : "הדבר היחיד שאת יודעת לעשות הוא לשתות , בעוד אנחנו רעבים . את מוכנה לרקוד כל החיים , אבל כאן , הריקוד הוא מוות . " בסרט "הם היו עשרה" , ( 1961 ) שהופק עשרות שנים לאחר סרטי החלוצים הראשונים , דמות החלוצה כמדונה מועלה על נס , ואף נעשית לה מיתולוגיזציה למעמד של "אמא גדולה" אמיתית . הסרט מציג את מניה , אשה יחידה בן תשעה גברים הגרים בצפיפות , כמי שאינה מסוגלת למצוא את הפרטיות הדרושה כדי למלא את תפקידה כאשתו של בעלה החלוץ . מניה היא מופת של הקרבה עצמית , והיא מוצגת כאם חלופית המטפלת בכל צרכיהם של החלוצים . ואולם כאשר אחד מהם חושק בה , היא דוחה אותו ומוציאה ממנו וידוי נבוך של חולשה מוסרית מצידו . מעשה האהבה היחיד בין מניה ובעלה מתרחש מחוץ לאוהל ומוביל להריון ; משמילאה את תפקידה העליון כאשה אם המביאה ילד לעולם , היא מתה —כמוה כרבות מגיבורות המערבונים האמריקנים . החלוצות בסרטים מקבלות תפקידים מעטים ודיאלוגים קצרים . לעומת זאת , הנשים הערביות המופיעות לדקות ספורות בסרטי החלוצים ובסרטים ההירואיים הלאומיים שלאחר , 1948 אינן מדברות כלל . הסיקוונסים היחידים עם נשים ערביות מצמצמים את דמותן למזרחיות אקזוטיות מן הסוג המוכר לדמיון המערבי . בסרט "צבר" מופיעה דמות שהיא תערובת בלתי אפשרית של רקדנית בטן עם טבעת באפה , כתם במצחה וכד על ראשה —דחיסה לתוך דמות אחת של מספר סטריאוטיפים נשיים מן העולם השלישי : הכתם במצח לקוח מהודו , הטבעת באף מאפריקה והכד מארצות ערב , שם הוא נישא על ראשן של נשים לצרכים מעשיים , ולא לצרכים אמנותיים אקזוטיים . "סימן הרבים" — ביטויו של אלבר ממי — ( Memmi , 1967 : 85 ) בסיגנון ההוליוודי , משטח את הגיוון של תרבויות העולם השלישי לתוך סינתיזה בלתי אפשרית . בסרט "צבר , " רקדנית הבטן עוזבת את המסך לאחר שגבר ערבי מורה לה לצאת . הופעה קצרה לא פחות היא זו של אשה ערביה "אצילה , " המקושרת לאחד החלוצים : בתחילתו של הסרט היא מחליפה עימו מבטים מבויישים מלאי חיבה , ומאוחר יותר היא מטפלת בפיצעו ומשקה אותו מים , על פי התבנית התנ"כית עממית של הנערה הטובה יפת העיניים המביאה את כדה ומשקה את אהובה מים . בסרטים כדוגמת "מורדי אור" ( 1964 ) ו"סיניה" , ( 1964 ) הצגתן ה"חיובית" של נשים פלסטיניות , או בדואיות "אצילות" ו"אקזוטיות , " כרוכה בהתמסרות לעניין הישראלי . הרפרזנטציה של האשה הערביה מוכפפת , בדרכים רבות , להיקסמות הרומאנטית מדמות "האחר . " גרשון שקד ( 1983 ) ציין , כי הנשים הערביות בספרות העברית של שנות העשרים
|
|