|
|
עמוד:218
אינטגרציה אינדיבידואלית בשולי החברה הישראלית , ותגובה למרגינליזציה המתבטאת בהפניית הגב ובהסתגרות תרבותית . בצורת הפונדמנטליזם . עלינו כאינטלקטואלים להעלות את האופציה השלישית . שהיא אופציה פוליטית תרבותית של אמונה בערכים כמו שוויון , חירות וצדק חברתי , של שיתוף פעולה יהודי ערבי המבוסס על שוויון וכבוד הדדי . חיי החברה והתרבות של האוכלוסיה הערבית בישראל עברו את תקופת המעבר מחברה מסורתית למודרניזציה מעוותת , אל תקופת המשבר של האנומליה התרבותית הטבועה במודרניזציה זו עצמה , משבר הנובע מהרצון להשתוות לתרבות ההגמונית ומחוסר היכולת לעשות זאת בגלל מיכשולים מבניים . אותה ישראליזציה מצמיחה גם את הרצון וגם את חוסר היכולת לממשו . האתגר הוא להיות מסוגלים להציע את הדרך להתפתחות תרבותית , סוציאלית מודרנית ואמנציפאטורית , ולהשתחרר מתסביך ההשתוות אל התרבות הגזענית ההגמונית , או מהתגובה הפונדמנטאליסטית כלפיה . באותו אופן , אפשר לקרוא לשוויון האשה בחברה הערבית מבלי לכרוך זאת בתהליך של מרגינליזציה בשולי החברה הישראלית , ואפשר לקרוא להחייאת התרבות הערבית מתוך חיפוש אחרי האלמנטים המשחררים שבה , מבלי ליפול למלכודת השוביניזם או להדביק ערכיות —חיובית או שלילית —לשייכות הלאומית . שני עיוותים מרכזיים מלווים את רעיון האוטונומיה עם כניסתו לשיח הפוליטי הקשור לערבים בישראל . העיוות הראשון , מקורו בניסיון היהודי המזרח אירופי אשר בהקשרו מופיעה האוטונומיה כתחליף לשוויון , ואילו העיוות השני קשור לוויכוח בתנועת העבודה בין דיין ואלון : פשרה פונקציונלית מול פשרה טריטוריאלית . גישת הפשרה הפונקציונלית מבית מדרשו של דיין , כפתרון להתלבטות בין חוסר הרצון לסגת לבין חוסר היכולת לספח , ניכסה לעצמה את מושג האוטונומיה בהקשר של שיחות השלום עם מצרים , ובד בבד עם מעברו של משה דיין מהמערך לליכוד . נפתח דווקא בעיוות השני . ההיסטוריה המודרנית מכירה אוטונומיות לאזרחים המהווים מיעוט לאומי במדינה המבטאת את האופי הלאומי של הרוב . ( קוויבק בקנדה , לדוגמה , או חבל הבאסקים בספרד . ( ישנן גם דוגמאות לאוטונומיות במדינות רב לאומיות , כמו בלגיה או שווייץ . בכל המקרים הללו מדובר באזרחים שזכו למלוא הזכויות הפוליטיות במדינה , ולא בקבוצות אתניות או לאומיות תחת כיבוש . אוטונומיה זו איננה פוגעת כמלוא הנימה בזיקה לשלטון המרכזי ובשותפות המלאה בחיי המדינה והחברה . לעומת זאת , מינהל עצמי לאלה שאינם אזרחים היה בהיסטוריה המודרנית חלק מתהליך של דה קולוניזציה אשר תכליתו מוגדרת מראש : עצמאות מדינית ההופכת את האוטונומיה לשלב של העברת סמכויות הדרגתית . בכל מקרה , סופו של התהליך היה מוסכם מראש . המקרה של הגדה המערבית ורצועת עזה הוא יוצא דופן : כאן לא מדובר באזרחים שווי זכויות , וגם לא ביעד מוסכם של התהליך . יהיו אשר יהיו התוצאות של שיחות השלום , תופעת לוואי אחת כבר ברורה : עוותה משמעותו של המושג אוטונומיה . בדעת הקהל בישראל , יהודית וערבית כאחת , המושג אוטונומיה קשור למצב של כיבוש . כאשר הוא מוזכר ביחס לערבים בישראל חוששים היהודים שמא אוטונומיה היא ביטוי לשאיפות בדלניות , ואילו הערבים חוששים מפני מצב שבו יימצאו במעמד של שטחים כבושים . באורח פרדוקסלי בעלי הרעיון חייבים למצוא לו לגיטימציה בשעה שהמשמעות המעוותת נחשבת לנורמה . העיוות הראשון מקורו , כאמור , בניסיון היהודי במזרח אירופה , בעיקר בפולין וברוסיה . בהקשרו עלתה הדרישה לאוטונומיה — שנתפשה כרע במיעוטו—בגלל ההכרה בחוסר האפשרות להגיע
|
|