|
|
עמוד:162
של 150 % במספר ועדי העובדים בשנים . 1965-1960 בו בזמן התפוררה שליטתה הישירה של מפא"י על הוועדים . ב 1964 דיווחו יותר מ 80 ^ 0 מחברי ההסתדרות על הצבעה בלתי מפלגתית במקומות העבודה . נשארו אומנם מפעלים עם מנגנוני הסתדרות חזקים ומתואמים , ותעשיות הסתדרותיות בהן המפלגה שמרה עדיין על נוכחות מודגשת ונמרצת . אך אפילו שם אילץ הלחץ מלמטה את נציגי מפא"י להתנגד למדיניות השכר ההסתדרותית או לפחות לעמוד מן הצד כשאחרים —ועדי פעולה מפעליים — מיצגים את העובדים במקום העבודה . העלאות שכר עקב תוספות שהושגו במשא ומתן עם ועדי העובדים היו נפוצות במיוחד במפעלים גדולים . שם חל גידול במעורבותם של עובדים מן השורה , ושיעור השביתות הפראיות עלה מ 25 % ב 1960 לממוצע של 60 % בשנות התעסוקה המלאה . ( 1965-1961 ) חידוש נוסף היה בהכוונת המאבק כנגד שליטתה של מפא"י , דהיינו , נגד מגזרי ההסתדרות והמדינה . אי השקט במגזר הציבורי פרץ בשל אי שוויון בין המגורים ( שנבע מן היעילות היחסית של הקפאות השכר בשרותים הציבוריים , ( ובשל הבדלים תוך מגזריים ( עובדים אקדמאים ומנהלים התלוננו שמבנה השכר שטוח מדי . ( עובדים אקדמאים רכשו את המיומנות להשתמש ביתרונם היחסי בשוק העבודה , ואיימו להינתק מן ההסתדרות כדי לקרוא תיגר על מדיניות השכר הרשמית . גם הממשלה היתה פגיעה ללחץ כזה , משום שחששה מניכורם הפוליטי של עובדי המדינה וגם משום רגישותה לרצון הפקידות הגבוהה . התלונות הבין מגזריות והתוך מגזריות הלכו והצטברו . בתחילת שנות השישים עמדה הממשלה מול זעמן של שתי קבוצות מתחרות בשירות המדינה : המסה הגדולה של פקידים ועובדי כפיים , והאליטה המנהלית והאקדמאית . הוקמה ועדה ציבורית לבדיקת הנושא , שכתוצאה ממנה נוצר מנגנון של "ועדות סיווג מחדש , " שאישר העלאות שכר ניכרות לעובדים בלתי מקצועיים . מאידך גיסא הובטח לאקדמאים החזר רטרואקטיבי של היתרון היחסי הקודם שלהם . התוצאה היתה גידול מאסיבי בשכר , שנמשך בשנים 1966-1965 והטיל מעמסה אדירה על התקציב . הפרשה חשפה בבירור את החולשה הטבועה בריכוזיות הקורפוראטיסטית הקיצונית , ואת היעדרה של שליטה הסתדרותית יעילה בחבריה , שבנו לעצמם בסיס עוצמה כלכלי ו / או אירגוני משלהם . התפתחויות פוליטיות מאיימות . חוקרי הפוליטיקה הישראלית מסכימים בדרך כלל שההצלחה הראשונית של מפא"י מבוססת על תמיכתם הלא צפויה של העולים מעדות המזרח בשל תלותם החומרית במנגנון מפא"י הסתדרות . אך בשנות השישים הגיעו כבר מרבית העולים לרמת חיים סבירה , הצמיחה הכלכלית פתחה בפניהם הזדמנויות לקידום עצמאי , החלה צומחת מנהיגות מקומית ( במיוחד בשלטון המקומי ) והפקידות הציבורית נעשתה פחות פרטיקולאריסטית . הנסיבות הללו — ולא רק התעסוקה המלאה היו הסיבות למרידת חברי השורה . הדבר הורגש כבר בבחירות להסתדרות ב , 1965 בהן מפא"י שמרה אך בקושי על הרוב המסורתי שלה , אפילו לאחר הקמת מערך אלקטורלי עם יריבתה משמאל . אין פלא , איפוא , שהשרים הכלכליים של מפא"י הרגישו חוסר אונים ולא יכלו עדיין למנוע את התפוצצות השכר שהזכרנו לעיל , מה גם שהתביעות הועלו בשנת בחירות . שני גורמים נוספים , שעד כה הקלו על ההגמוניה של מפא"י , היו הנהגה חזקה ואחדות פנימית , מצד אחד , וכן החולשה והפיצול הפנימי באופוזיציה ה"ימנית , " מצד שני . שני גורמים אלו כבר היו חלשים בזמן הבחירות לכנסת ולהסתדרות ב . 1965 בן גוריון וקבוצת צעירים שאפתניים עזבו את מפא"י והקימו את רפ"י . מנחם בגין ומפלגת חרות עובו את המדבר הפוליטי , התאחדו עם המפלגה הליברלית של המעמד הבינוני
|
|