|
|
עמוד:58
אלטרנטיביים , כפי שהם באים לביטוי בפעולה של אנשים וקבוצות קונקרטיים . לעומת זאת , הפרובלמטיקה של העימות בץ מציאות ואידיאולוגיה היא פרובלמטיקה של החוקר : הוא זה הנוטל על עצמו את מלאכת ההפרדה בין שני האלמנטים לגבי חתך זמן היסטורי נתון . לא רק זאת : תוצר עבודתו של החוקר במקרה זה אינו רלבנטי כלל לגבי אותו קט & היסטורי , מכיוון שכל מטרתו של המחקר היא קביעה כללית לגבי הקשר בין מציאות ואידיאולוגיה , בקטיגוריות תיאורטיות מופשטות , בצורה היפה לכל התקופות , לכל מהלך ההיסטוריה . הגישה הראשונה היא הגישה ההיסטורית גם במובן נוסף : בגישה זו החוקר מציב בדרך כלל שאלה הרלבנטית לו עצמו כפועל בהיסטוריה , כשהוא רואה את עצם מחקרו כחלק מן המאבק המתמשך לעיצוב דפוסי חיים חדשים . לעומת זאת בגישה השנייה , החוקר "מוציא" את עצמו אל מחוץ להיסטוריה , כביכול , על מנת להגיע לעמדה שתאפשר לו לערוך בדיקה "מדעית" ו"אובייקטיבית" של תקופה נתונה . כפי שנראה במהלך הדברים , א היסטוריות זו של הגישה של הסוציולוגיה של התודעה באה לביטוי חזק ביותר אצל המחברים שלנו , גם במובן זה שאין הם מגיעים לכלל דיון מעמיק בהתפתחות ההיסטורית של תקופת היישוב , וגם במובן זה שאין הם מקשרים כלל בין נושא מחקרם לבין הבעיות מולם הם עצמם עומדים כחלק מן החברה הישראלית בת ימינו . ההערה השנייה שאעיר נוגעת לסכנת הוולגריזציה הטמונה בהפרדה בין אידיאולוגיה ומציאות , והנובעת מן המשמעות היום יומית של שני המונחים . הסכנה היא שהמציאות תיתפס כחלק החזק שבעימות , עקב המשמעות המקובלת של המונח . ואין ספק שפירוש כזה אומנם מתקבל בדיונים הסוציולוגיים . לדוגמה . בראשית שנות הששים התפתחה בארצות הברית אסכולה שטענה ל"קץ האידיאולוגיות . " קשה להניח אסכולה מקבילה שהיתה טוענת בזמן כלשהו ל"קץ המציאות . " ההנחה של אנשי האסכולה היתה שהמציאות כתמיד , עדיין שם , מתמשכת ומתהווה תדיר , אלא שללא הכוונה של "אידיאולוגיה . " וכאן באה נקודה נוספת : כיוון שפעולה ללא כל חשיבה לא תיתכן —יש הבחנה בין תודעה והווייה , אך לא תיתכן האחת ללא השנייה — הרי שמתגנבת אבחנה בין "חשיבה רגילה" לבין "חשיבה אידיאולוגית . " חשיבה רגילה היא חשיבה "מציאותית , " צמודה למהלך החיים ה"טבעי , " המובן מאליו . יוצא מכאן שאידיאולוגיה היא צורת חשיבה לא רגילה , לא "טבעית , " חריגה ויוצאת דופן , אופיינית לתקופות מסויימות בהיסטוריה ולא לאחרות . מהבחנה בין אידיאולוגיה ומציאות אנו מגיעים , אם כן , להבחנה בין נורמאלי ולא נורמאלי . ההבחנה הנפוצה בכתבים היסטוריים בין תקופות אידיאולוגיות לתקופות לא אידיאולוגיות שואבת משימוש וולגארי זה , ומחזקת אותו . ניגש , אם כן , לדיון בעבודות של המחברים שלפנינו . כאמור , נוקטים כולם בגישה של הסוציולוגיה של התודעה , דהיינו , רואים אידיאולוגיה כמובחנת מן המציאות . נוסיף מייד , כי אין עמדתם המנהיימית של המחברים מצויינת במפורש על ידם , כפי שאין אצל אף אחד מהם דיון משמעותי במושג האידיאולוגיה . עמדתם עולה מתוך ניתוח השימוש שלהם במושג . מכאן גם שאין עבודות אלה נעזרות בניתוח הספציפי של הסוציולוגיה של התודעה . בכל העבודות , כאמור , הביסוס התיאורטי של הדיון באידיאולוגיה הוא אלמנטרי ביותר , ומסתמך על מקורות מישניים . אם נראה במנהיים את הדובר המרכזי של הסוציולוגיה של התודעה , הרי מרגע שרואים המחברים שלפנינו את הציונות הסוציאליסטית כגוף רעיונות העומד מובחן מן המציאות ההיסטורית , עומדות בפניהם שתי ברירות : האחת , להתייחס אל הציונות הסוציאליסטית
|
|