|
|
עמוד:11
חייב אפוא המבקר לשלול באמצעות דימויים , הבעות , סיבות ? לדרוש מן האמירה שלי יתר חומרה . להרחיק את המטפורה . להפשיט את הכתיבה ממרב שמות התואר והפעלים . לברוח מכל מה שנובע מן הייצוג , מן הסיפור . לכבד את יעדו של בייקון : לא ציור מופשט , לא ציור נרטיבי . עם זאת , ליצור היגדים . אני מציב לעצמי קו מנחה , י לדבר על הציור הזה בנימה יבשה , לכפות על עצמי סגנון מאופק . אני שב וקורא את דברי ומבחין במה שכתבתי זה עתה . אל מול ציור של שתיין , אני נדרש לפיכחון . נוכח הגופים המתמסמסים האלה , אני חולם על יובש . נפלתי בפח תואם את זה שאני מגנה בקרב עמיתי . אנו ממלאים אותו ריק , הם בהבל מילותיהם , בייקון בזרימה נוזלית , אני במה שהחומרה מייחסת למוצק . הנה כי כן , הושלם המחזור של שלושת מצבי החומר . מה חושפים , בבלי דעת , ציוריו על הצייר ? איזה ריגוש שלא ידעתי מתעורר בי למראם ? עד כמה שבידי לשחזר , מפגשי הראשון עם ציוריו של בייקון , בשנת 1977 בגלריה קלוד ברנאר בפריז , עורר בי מועקה : חשתי התפעמות שהזיכרון הרגשי מפיח בה היום חיים . לשוב וליצור מגע עם אותה חוריה שחרגה מעבר לחווייה אסתטית גרידא . לפנות אחר כך לעיסוקי כפסיכואנליטיקאי כדי לגבש את רעיונותי . ואין לגזור מכאן שאני מתיימר להציע את הפרשנות הנכונה לציורים האלה . הפרשנות תקפה לגבי בשל מה שנפגע בדרמות מן ההיסטוריה האישית שלי - ושל אחדים ממטופלי . פרשנות זו , יש להניח , אינה בלעדית : פסיכואנליטיקאים אחרים עשויים לחוש ריגוש עז כשלי , אך הנובע מתכונות
|
|