|
|
עמוד:10
כקרבן ? חזרה עיקשת , בשינויים קלים , על אותו חיזיון בלתי נסבל : מה שנותר חי בקצה האומללות , הכאב . זיכרון הכאב . ההמתנה להתחלה המחודשת של הזוועה , הנותרת חיה , אך נטולת צורה . התחדשות האימה . בדידות חשוכת מרפא . מצוקה שהופלה בחלקנו . כעת לכתוב . לתרגם את החלחלה הזאת למילים . להימנע מיצירת משפטים וסידורם לפי היגיון נטול כאב . לדבוק בתחושת הערטול הנלמדת מן ההתבוננות בציורים . התנזרות : להשיל מעליך , ראשית , את התבונה , את הליכיה , את ידיעותיה . להשתחרר מן הדמיון , מתעתועיו . למצוא סופסוף את התחושה הראשונית ולדמות את מקורה : בלתי נפרדת מריגוש , מחיזיון , משתיקה , מפעולה , חפה מסידורים שבדיעבד . לחבר את הטקסט בנגיעות : כמו צייר . אני מדפדף ביצירות הרבות המשעתקות את ציוריו של פרנסיס בייקון , כדי לנצור בתוכי את נוכחותם , כדי לשוב ולמצוא בהם את החיות של השפעתם , כדי להציב ביני לבין התמונות המסתערות עלי מרחק של שעתוק . אני קורא , אגב אורחא , את פרשנותם של מבקרי האמנות , המאשרים את אלימות הרושם ואת השערורייה שעוררה בקהל התערוכה הראשונה של בייקון בלונדון בשנת ; 1945 המאשרים את הרושם באמצעות דברי הצייר : " ללכוד את התחושה כדי להעלותה על הבד " . להתבונן בבדים אלה , משמע להכיל את הצלקות של התנסות אכזרית . אבל כתבים אלה מבקשים אחר תוצאי סגנון , מעוף לירי , שיפוט אסתטי : עיסוקים זרים לצייר . איזה אין
|
|