|
|
עמוד:11
מתבקשת כמו כן הצגה כללית של ההקשר האינטלקטואלי בשנים שהבשילה מחשבת לוינס עד כתיבת "הומניזם של האדם האחר . " אכן , האתגר שמציב השיח של מדעי האדם , ואולי גם ההרתעה שבו , הניעו פילוסופים רבים לשקם את הסובייקט ההרוס , שהתיימרו מדעי האדם להדגים מתוך עמדה סמכותית וחד משמעית . על אף תיאורו הגאה של דקארט , לא יכול עוד ה"קוגיטו , " הנתון לאידאת האין סוף שבתוכו , להציב את עצמו בלי אשליות . למרות קביעתו של קאנט שהסובייקט , שהוא סופי בתכלית , חסר כל ניסיון של אין סוף , "האני החושב" אינו יכול ללוות עוד את כל הייצוגים שלנו . אפילו מושג התודעה האינטנציונלית , שמקורו בפנומנולוגיה , שלוינס היה אחראי להצגתה בצרפת , לא עמד ככל הנראה בפני ההתקפה המערערת של מדעי האדם . לא היה עוד טעם להוסיף לדון בסובייקט טרנסצנדנטלי המחוסר כל תשוקה , והפנימיות האנושית נעלמה "בכוליות בלי סתרים ובלי סודות" של מבנים שונים — של הלא מודע ושל השפה , למשל — השולטים בסובייקט ומערערים אותו בלי ידיעתו . ההכרה הרציונלית של מבנים אלה אפשרה אפוא לאשר את מות הסובייקט , כאשר ראוי היה שתנפץ את הבדיה האידאליסטית בקרב אלה שנאחזו בה מתוך נוסטלגיה . מחפירה ארכאולוגית בסובייקט הנדון , וגם בתבונה , עלה לבסוף "ביזור 5 שאינו משאיר יתרון לשום מרכז . " כך נשארה נדידת בני האדם בלי הכוונה , ובעולם שבו האלימות של ההיסטוריה גורמת לבני האדם שימלאו תפקידים שהם הולכים בהם לאיבוד , הצטיירו בני אדם כמי שנועדו לבצע פעולות שיבגדו בהם , בלי תקווה לתיקון הדברים . לוינס לא נטל חלק במחלוקות האלימות האלה . לקורא הישראלי קשה היום להבין את האכזריות , ההפחדה וחוסר הסובלנות שהיו בהן , ואת הבוז כלפי אלה שהעזו בכל זאת לדבר על הומניזם וחירות . אבל אין פירוש הדבר , והספר מראה זאת , שהפילוסוף שינק את השכלתו מהפנומנולוגיה היה אטום או אדיש להתרחשויות האלה ולהשפעתו המתרחבת של הניהיליזם על המחשבה . שנה לאחר שהתמנה לפרופסור באוניברסיטת ננטייר , צפה לוינס באירועי מאי 1968 והגיב 6 עליהם בחומרה ולעתים אף בכעס . בספר זה הוא נדרש לעניין זה כמה 5 פרקו ( לעיל , הערה , ( 1 עמ' . 268 6 הוא כעס על ההגזמה של הסטודנטים המפגינים , שקראו לשוטרים הצרפתים אס אס .
|
|