|
|
עמוד:7
מבוא כשבאים ללמוד ולהכיר את ההגות הדתית הםילוסופית של סין הקדומה , מתעוררת תשומת הלב לשניות גורלו של הפילוסוף לאו צה וחיבורו דאו דה צ'ינג . מצד אחד , הרי במהל ך ההיסטוריה ניצחה ניצחון גמור תורתו הראציונאליסטית של קונג פו צה ( קונפוציוס ) ושל תלמידיו וממשיכיו , ובמשך אלפיים שנה היתה זו דתה הממלכתית הרשמית של סין . מצד אחר , לאו צה הוא שהניח למעשה את היסודות לחשיבה המיטאפיסית , ומתורתו הפילוסופית , אשר גדול ממשיכיו ציואנג צה העשירה ופיתחה , ינקה יצירתו הפיוטית והספרותית של העם הסיני דורות על דורות . מאחר שדת קונג םו צה היתה בסין הדת השלטת , יובן מאליו שבני-אירופה נתנו דעתם , מאז מגעם הראשון עם סין , בעיקר להכרת הספרות הקונפוציאנית הקלאסית . פקידי השלטון ונציגיהם של החוגים האקאדמאיים הרשמיים גילו תמיד יחס של זלזול כלפי תורתו של לאו צה , וכן כלפי הדת הדאואיסטית , שהתפתחה ממנה בקרב הימים ; הם ראו בדת זו אוסף 'אמונות תפלות' של פשוטי העם . כתוצאה ממצב זה , תפסה תורתו של לאו צה בספרות הסינולוגית המקצועית , וכן בספרות העממית על אודות סין , מקום הקטן בהרבה מזה שהוקדש לקונג פו צה ולתורתו . שמו של קונג םו צה נודע , ולו רק מפי השמועה , לכל באי עולם
|
|