|
|
עמוד:11
כאן , בחקר תעלומת זהותו של איכר צרפתי , מתגלה כישרונה של דייוויס לדובב את המושתקים , את האנאלפביתים , ובהם גם הנשים , מתוך דברי הימים שנכתבו בידי בעלי השררה המדינית , המשפטית והדתית . לאחרונה פרסמה דיוויס את 'מסעותיו של להטוטן' , ( 2006 ) על גאוגרף נוסע מוסלמי שהתקבל באירופה בכינוי 'לאו אפריקנוס . ' היא כותבת כעת על תושביה היהודים של סורינאם , ובהם בעלי מטעים ובעלי עבדים , שנהנו מאוטונומיה משפטית רבה . היסטוריונים בני הדור הצעיר יותר מנטלי זימון דייוויס עוסקים דרך שגרה בתחומים שהיו חלוציים לדידם של אנשי אסכולת האנאל בצרפת ובארצות הברית : התחקות אחר קולות צנועים וסמויים מן האוזן , קולות של נשים ומשרתים ונוודים , אמונותיהם ותרבותם של ענווי עולם . גם השילוב בין עבודת ארכיון לבין כתיבה 'ספרותית' או חציית הקווים הזהירה בין עובדה לסיפורת , בין תעודה לפיקציה ולתסריט קולנועי , אינם חדשים עוד . אבל דייוויס , כאז כן עתה , דורשת מאתנו להישאר ערים ודרוכים . יש תמיד יסוד מפתיע במחקריה . לעולם אין היא מציעה 'סיפור פשוט : ' תמיד יש פיתול בזנב העלילה . היא כותבת היסטוריה של חוצי גבולות , פורקי עול ומחליפי זהות . גיבוריה מהלכים בין אמת לשקר . יזמותיהם - ומתנותיהם - עולות יפה או נכשלות כישלון חרוץ . הם חיים על השוליים , על קווי ההפרדה , ותכופות על קו הקץ . בתוך כך , הם הודפים את הקווים , את הגבולות , ומסמנים באישיותם הנועזת ובדרכי חייהם הפיקארסקיות את בואו של העידן המודרני . מאז עלו על במת המקצוע זימון דייוויס וקומץ עמיתיה , ההיסטוריון אינו עוד "חוקר" גרדא , לא עוד "מלומד" בלבד , אלא מעין מגלה ארצות ושודד תיבות אבודות . ההיסטוריון נטל לו רשות לדמיין ( לא להמציא או לפברק : לדמיין (! את התחושות ואת הרגשות של מושאי מחקרו , לרבות תקוותיהם ורגשות האימה שחשו . הוא שותף רגשי שלהם , אבל זהיר יותר מאי פעם במיפוי עולמם . אצל דייוויס ובמה מעמיתיה יש ניסיון אמיתי להימנע מלהעמיס את זמננו שלנו , את החכמה בדיעבד שלנו , על בני המאה השש עשרה והשבע עשרה . האופקים שלהם , כשהיטלטלו בעגלה מכפרם הקט אל בית המשפט שבעיר טולוז , או כשהפליגו בספינת מפרשים אל איי הודו המערבית , היו עזים ומפעימים דיים . אין צורך להעמיס עליהם את אופקינו שלנו .
|
|