משה ברש מכונן דברי־ימיה של האמנות

עמוד:יא

מהווה דוגמא מפורסמת למדי . אולם , בכך שוואסארי מכיר באופיו האינדיבידואלי של האמן , אין הוא בשום פנים מאפיל על האופי הקיבוצי של התקופה , שאליה משתייך אמן זה . אף כי הצורה הספרותית שאותה נקט ואסארי 7 , י /{ הביוגראפיה ( ויוצאים מכלל זה מבואות אחדים , ( העירו החוקרים בני זמננו , ובצדק , כי הוא 'התעניין יותר בדברי ימי הסגנון מאשר בדברי ימיהם של האמנים . ' כיוון שוואסארי מכליל את האמן בתקופתו , יכול הוא לעשות צדק היסטורי עם הציירים והפסלים אשר בשלבים השונים . התקופה ( eta ) הראשונה משתרעת מאמצע המאה הי"ג ועד לסוף המאה הי"ד . זאת תקופה שניתן לתאר כתקופת 'האורות הראשונים' . ( i primi lumi ) חיקוי הטבע הפך אז להיות לייעודה העיקרי של האמנות . כבר נתקלנו בדעת ההומאניסטים כי ג'וטו , הצייר הבולט ביותר בתקופה זאת , 'העלה את אמנות הציור והחזירה מקברה' ( בוקאצ'ו ) או 'חזר ותרגם את אמנות הציור מיוונית ללאטינית , ו ( בכך ) הפך אותה למודרנית' ( פיליפו וילאני . ( מסורת זאת של הומאניזם פלורנטיני היא מקורו העיקרי של ואסארי . הוא מתפעל מאוד מג'וטו . 'הכרת הטובה שגדולי הציירים חשים כלפי הטבע' נובעת למעשה מג'וטו — כך פותח ואסארי את תיאור חייו של אמן זה . בהתחשב ב'אופי העתים' שבהן חי ג'וטו , יצירותיו ייראו 'לא רק יפות סתם ... אלא גם מפליאות ומופלאות . ' אולם ג'וטו לא התקרב כלל להשגת 'כלל האמנות המושלם . ' איש לא אמור להאמין — אומר ואסארי — כי 'אני כה אטום ושיפוטי כה לוקה' עד כי איני רואה כי יצירותיו של ג'וטו ושל בני דורו , בהשוואה ליצירותיהם של אמנים בני שלב מאוחר יותר , 'אינן ראויות לשבחים יוצאי רופן , או אף בינוניים . ' ג'וטו היה בבחינת חלוץ , 'והתחלה , ולו גם פעוטה , ראויה לכל השבחים . ' לאחר שלב החלוציות הגיעה התקופה ( eta ) של הגיבוש , אשר השתרעה על פני המאה הט'ו . באותה תקופה — אומר ואסארי — 'השתפרה תפוקת האמנים . אנו יודעים מה טיב של השתפרות זאת : כושר המצאה עשיר יותר , רישומים נכונים יותר , וגימור קפדני יותר . ' האמנים הקפידו' — קוראים אנו — 'על כי הכול יתנהל בהתאם לכלל ... והרישום צבר לעצמו עוצמה ונכונות . ' ואסארי אינו נוקט אותו מטבע לשון מפורסם שנטבע בימים שלאחר מכן , 'רוח התקופה . ' אבל הוא מגדיר בבירור את התכונות הקיבוציות המאפיינות תקופה מסוימת . n eta השנייה נקבעת בהתאם לדחף להגיע ל'אמת' בציור ובפיסול שהיא מדידה מבחינה מדעית . אבל גם כאן אין ואסארי בבחינת משקיף המנותק מן החומר ; הוא גם בחזקת מבקר . הוא מכיר את מגבלות התקופה , ובאלה ניתן להבחין רק כאשר מתבוננים בתקופה מסוימת במסגרת התהליך הכולל המביא לשלימות בסופו של דבר . דהיינו ו כאשר בוחנים תקופה מסוימת כצעד בעלייה ובהתקדמות לעבר 'כלל האמנות המושלם . ' בהקשר זה , מאופיינת n eta השנייה , על אף ה'נכונות' והשיפור שבה , על ידי מידה מסוימת של יבושת . כאשר מגלים חריצות בשימוש במתווה כדי להגיע לגימור הרצוי , 'יש בכך כדי להעניק למאניירה מידה מסוימת של יבושת . ' טלו , למשל , את אוצ'לו , שהוא התגלמות מושלמת כמעט של האידיאלים והערכים של ה ^ השנייה . בעיני ואסארי , היתה יצירתו של אוצ'לו משום 'גאונות מקורית ורבת המצאות , ' אולם הוא בזבז את כשרונותיו ומאמציו על שכלול הפרספקטיבה . 'שכן . אף על פי שאטיודים אלה ( דהיינו 1 הפרספקטיבה ) ראויים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא