|
|
עמוד:י
ממבט ראשון . נראית גישתו ההיסטורית של ואסארי כמלאה וגדושה בסתירות . מחד גיסא , הוא מתאר את התפתחותה של אמנות הרנסאנס מבחינת הזמן והמקום . הוא מביא זה ליד זה אמנים שעבדו באותן השנים , ובאותו איזור , מייחס אותם זה לזה , ומקבץ אותם ב'אסכולות' — אם כי נראה שהוא לא עשה שימוש במונח זה . יש לו תחושה חדה בכל הנוגע לרציפות ההיסטורית ו לעתים קרובות הוא מבקש לדעת מה למד דור מסוים מן הדורות הקודמים לו , ובמה סטה מהם . נראה כי כל הדברים הללו מסתכמים בתיאור היסטורי סדיר ורגיל . אולם , מאידך גיסא , אין הוא מסתפק אך ורק בהעלאת הסיפור על הכתב . אין שום דבר שהיה זר לו יותר מאשר היאלמותו של ההיסטוריון המודרני בכל הנוגע לשיפוט , מה שאנו מכנים בימינו גישה 'נקייה מערכים . ' בלא בושה הוא מודה כי ברצונו ' להלל , לקלס ולכבד' את אמני תקופתו ולהנציח את זכרם של 'האמנים הדגולים . ' על סמך האמונה ב'כלל אמנות מושלם' ( perfetta regola dell ' arte ) הוא מודד כל יצירה ויצירה ( וכל אמן ואמן ) באמצעות אמת מידה מוחלטת זאת , והוא שופט לגביהם מבחינת מידת הצלחתם להגיע לשלימות . ההיסטוריה והביקורת שזורים בדעותיו שזירה שאי אפשר להתירה . נראה כי קיים קונפליקט נוסף , והוא בין היחיד לבין תקופתו . הביוגראפיה . וזאת אין צורך להדגיש , לא הומצאה על ידי ואסארי . תרבות הרנסאנס הכירה מקרוב צורה ספרותית זאת , מתוך הביוגראפיות של הקיסרים הרומיים והקדושים הנוצריים . אולם ואסארי הכיר את הביוגראפיה גם ממקורות הקרובים יותר לתקופתו וללבו — סיפורי החיים של אישים דגולים , ואף של אמנים סגוליים , כפי שסיפרם פיליפו וילאני . בעיני ואסארי , הביוגראפיה אינה רק צורה ספרותית , דרך הצגתם של דברים . אופיו של האמן יש בו לעתים כדי להסביר התפתחויות היסטוריות נרחבות . צורות האמנות הן 'המצאתם' של אמנים יחידים ( דוצ'ו המציא את פסיפס הרצפה בשחור ולבן ) / את אפןני הסגנון ניתן לעתים קרובות להסביר באמצעות נטייתו הסגולית של אמן מסוים ( החן התמיר של הדמויות נגזר מהתפעלותו של פארי ספינלו מ'בראבורה . ( ' ברור כי אופיו האינדיבידואלי של אמן מסוים אינו בבחינת מקרה זניח , והביוגראפיה אינה סתם דפוס נייטראלי לצורך השמעת סיפור . אולם , מצד שני , התפישות ההיסטוריות של ואסארי הן בעלות אופי מקיף וכולל . כיוון שהן ממוקדות על תקופות שלמות . נראה כי אין הן מותירות מקום כלשהו ליחיד . בעקבות דגם שהיה כל כך אהוב על ההומאניסטים של הרנסאנס , מאמין ואסארי כי האמנות התפתחה במהלך ההיסטוריה והיו בה שלושה שלבים עיקריים : התהילה והתפארת של ימי הקדם , השקיעה של ימי הביניים ו'התחיה' המאפיינת אח 'תקופתנו אנו . ' אפילו אמנות הרנסאנס עצמה התפתחה בשלוש תקופות מקיפות 1 ראשיתה , שאותה מכנה ואסארי ' האורות הראשונים , ' המאה הט"ו , והשלב האחרון — אותה תקופה גדולה של 'הרנסאנס הגבוה' ( שבה כולל הוא את תקופתו הוא . ( אין ספק כי לא היה שום סופר לפניו , ולא היו סופרים רבים אחריו , שגילו תחושה דקה יותר לאינדיבידואליות של אמן כלשהו יותר מאשר ואסארי . אחדים מאמנים אלה הוא העביר לדורות הבאים בצורה כה קלאסית , עד כי הם הפכו כמעט לשם דבר — העימות שבין ה'טריביליטא' של מיכלאנג'לו לבין החן של רפאל
|
|