|
|
עמוד:11
» ורם חזוני משיב : מבקרי אמנת כינרת , דוגמת אליקים העצני , רות וייס והרברט זווייבון , מסתייגים מן האמנה בטענה שהיא מוותרת על נכסים מדיניים חשובים בתמורה לאוסף אמירות חסרות ערך . לדעתי , מבקרים אלו אינם מעריכים נכונה את המתרחש בחברה הישראלית בשנים האחרונות , ומשום כך גם משמעות ההסכם עצמו נסתרת מעיניהם . כאחד ממחברי האמנה ומן החתומים עליה , אני סבור שאמנת כינרת היא הישג אמיתי . סעיפיה מכוננים מסגרת של עקרונות יסוד שמסביבה ? ולראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים ב 1973 ניתן לאחד את מרבית הציבור היהודי בישראל . בשל כך , היא יכולה לשמש בסיס לניסיון לחלץ את עמנו מן הנסיבות הקשות שבהן הוא שרוי . כבר יותר משלושים שנה החברה הישראלית מפולגת בתוך עצמה ונגד עצמה . אידיאליסטים ואידיאולוגים של הימין והשמאל הצליחו לחלק את הציבור היהודי ביניהם , ואילו המרכז הציוני , אותו מחנה רחב ויציב שאפשר את הקמת המדינה , התמוטט . העובדה היא ששלטון מפא"י , למרות כל פגמיו , הצליח בשעתו להביא ללכידות ולשותפות מטרה שמדינתנו לא הכירה כמותן כבר שנות דור . נכון שרבים שאפו לחברה פתוחה יותר , תקינה יותר , מסורתית יותר , עשירה יותר - ובעצם , מה לא . ולחלק מאותם הדברים גם זכינו . אולם התפוררותו של אותו מרכז ציוני דומיננטי הביאה לנו דבר נוסף שרבים לא ציפו לו : תרבות של קרע פנימי , האשמות הדדיות ושנאה , שהרעילו את חיי הציבור שלנו והפכו אחדות מטרה אמיתית למשהו שכמעט לא יעלה על הדעת . ברם , השנים האחרונות שינו משהו בעניין זה . רצח ראש ממשלה נבחר ושלוש שנים של מלחמה מרה ברשות הפלסטינית ומחבליה שינו בהדרגה את תפישתם של יהודים רבים בנוגע לחיי הציבור במדינה . חלק מן הסיפור הוא אמנם כרסום באמיתות פוליטיות ישנות . היום רק מעטים בטוחים כפי שהיו פעם שמדינה פלסטינית תביא שלום , ורק מעטים בטוחים כפי שהיו שיישובים יהודיים ביהודה , שומרון ועזה יעניקו חוסן למדינה . אבל לצד ערעור זה של הנחות יסוד מקובלות , דומה כי התחדדה הראייה המדינית שלנו לגבי דברים אחרים . היום רבים כבר מבינים שאנו מתמודדים עם בעיות חמורות יותר מן השאלה מי צדק ומי שגה בוויכוחים של שלושים השנים האחרונות . מדינתנו נאבקת בה בעת באיום הטרור , בגל אנטישמיות גואה מחוץ ובסכנת התרסקות כלכלית מבית מערך מדיני שלא הכרנו כדוגמתו . והפילוג נעשה מותרות שהן מעבר ליכולתנו . כיום הצורך הדוחק ביותר הוא הסדר פנים יהודי שישקם את המרכז הציוני , ישים גבולות לריב הפנימי המתמשך ויאפשר לרוב המכריע של יהודים להתקיים יחדיו בפוליטיאה המתאפיינת במידה גבוהה של אחדות ושותפות מטרה . בספר שפרסמתי לפני כמה שנים , טענתי שהמכשול העיקרי להסדר כזה הוא דחיית המסורת המדינית הציונית - ובעיקר , הציונות כפי שפירשו אותה הנהגת מפא " י ושותפיה לממשלות ישראל הראשונות - בידי ההנהגה התרבותית של המדינה . רתיעה זו מכל דבר המזכיר את ייעודה היהודי ציוני של המדינה החריפה עד כדי כך שעצם המושג "מדינה
|
|