|
|
עמוד:8
ישראלים - רוח המקדמת ראייה חדשה של ההיסטוריה של הצד הערבי בסיפור . 1948 רוב הכותבים בספר לא ניסו לנפץ מיתוסים בהיסטוריוגרפיה הציונית , אלא כיוונו מבטם דווקא אל המיתוסים של ההיסטוריוגרפיה הערבית . אף על פי שאפשר , ובצדק , למנות שלושה מהכותבים בין ההיסטוריונים הישראלים החדשים , חמישה מן המאמרים בספר עוסקים באופן בלעדי באומות ערביות : הפלסטינים , המצרים , העיראקים , הירדנים והסורים . מקריאה מקיפה של הספר אפשר היה להסיק כי הוא ביקורתי יותר כלפי הערבים מאשר כלפי הישראלים . נראה שפורת טעה גם בהבנת הטענה כי בחינה ביקורתית של ההיסטוריה של אומה יכולה להיחשב "פריבילגיה של מנצחים . " הכוונה בדברים אלו אינה , כפי שסבור פורת , שהמנצח נהנה מן המותרות של כפיית הגרסה שלו על השיח ההיסטורי , אלא שהמנצח הוא לגיטימי דיו בעיני אזרחיו , ויש לו די ביטחון במוסדותיו הפוליטיים , כדי להתיר לחוקרים מקרבו לכתוב באופן ביקורתי על עברה של האומה . נראה לנו שעצם קיומה של "היסטוריה חדשה " בישראל מעיד על כוחה של המדינה , ושהעדר חירויות דומות בעולם הערבי משקף את חוסר הביטחון של המדינות הערביות . אולם במבט לאחור , נראה שהפרזנו בהערכת החירות שממנה נהנים היסטוריונים ישראלים בכתיבת היסטוריה ביקורתית . במקום שהשקפתם של ההיסטוריונים החדשים תהפוך לאורחו דוקסיה החדשה , היא נתקלת בהתנגדות אגרסיבית . פסילתם של ספרי לימוד לבתי הספר , הפרשה המכוערת סביב מחקרו של טדי כץ באוניברסיטת חיפה , ומאמציהם של עמיתיו של ההיסטוריון החדש אילן פפה מאותה האוניברסיטה להעמידו למשפט שדה כל אלו מעידים על מידה של חוסר סובלנות שאיש מאיתנו לא ציפה לה מהאקדמיה הישראלית . לאור הדברים הללו נראה כי המקבילות ששרטטנו בין העיוותים של ההיסטוריוגרפיה הישראלית והערבית של 948 ו עומדות לצערנו בעינן . יוג ' ין ל' רוגן אוקספורד מורשתו של יחיאל יעקב ויינברג לעורכים , במאמר הביקורת על הביוגרפיה של הרב יחיאל יעקב ויינברג כין שלם הישיבה לא 1 ררו 1 ר 1 קסיה המודרנית ( תכלת , 13 סתיו התשס " ג ( 2002 / מבקר יוסף וולף את מסקנותיו של מחבר הספר , מרק שפירו , שלפיהן נטה הרב ויינברג לאמץ את עמדתו של עולם ההשכלה המודרני על חשבון מחויבותו לעולם המסורת הישן . וולף אמנם מקבל את הטענה כי ויינברג חווה קונפליקט בין שני העולמות , אך הוא גורס שדילמה זו מעולם לא יושבה בלבו של הרב . מסקנתו של שפירו מצביעה לדעתו של וולף על כך שהוא לא העריך נכונה את הישגיו של הרב ויינברג כתלמיד חכם וכפוסק הלכה . אולם וולף , התוקף את העדר הרגישות של שפירו לעמדה האורתודוקסית בעולם המודרני , הוא בבחינת הפוסל במומו פוסל . הרב ויינברג בחר שלא להתעלם מן המודרניות והתמודד עימה , לטוב
|
|