|
|
עמוד:12
היא אותה תופעה מיוחדת של המאה העשרים , המחול המודרני , השנייה , היא מסורת הבלט , n Danse d ' ecole המלומד , על תקנוניו הקפדניים בדבר יופי , חן , הרמוניה ושווה כוחם - הגוף המאונך האצילי , תקנונים הנמסרים מדור לדור מאז חצרות המלוכה האירופיים בתקופת הרנסנס . ריינר , סימון פורטי , סטיב פקסטון וכוראוגרפים פוסט מודרניים אחרים משנות השישים , לא אימצו אסתטיקה אחת שאיחדה ביניהם . במקום זאת הם אוחדו בגישתם הרדיקלית לכוראוגרפיה - בדחף שלהם להמציא מחדש את אופן המבע במחול . בתחילת שנות השבעים נדמה שהופיע סגנון חדש שיש לו חוקים אסתטיים משלו . בשנת 1975 פרסם מייקל קירבי מהדורה של כתב העת ד רמה ר ו וי ו שיוחדה למחול הפוסט מודרני . המהדורה היתה מהראשונות שפרסמה בדפוס מונח זה ביחס למחול , היא הציעה הגדרה לז'אנר החדש : על פי התאוריה של המחול הפוסט מודרני , הכוראוגרף אינו מסתמך בעבודתו על שיקולים חזותיים . המבט פנימי : התנועה אינה נבחרת מראש בעבור מאפייניה אלא נובעת מהחלטות , מטרות , תכניות , תבניות , חוקים , בעיות או מושגים כאלו או אחרים . כל תנועה שמתרחשת בפועל בהופעה תתקבל בברכה כל עוד היא מתאימה לעקרונות המגבילים והמכתיבים שנקבעו מראש . לפי קירבי , מתנגד המחול הפוסט מודרני למוזיקליות , למשמעות , להגדרת תפקידים , למצב רוח ולאווירה והוא משתמש בתלבושות , בתאורה ובחפצים שימוש פונקציונלי גרידא . כיום נדמית הגדרתו של קירבי מצומצמת מדי . היא מתייחסת רק לשלב אחד - למחול הפוסט מודרני האנליטי - מתוך השלבים השונים בהתפתחות המחול הפוסט מודרני , שלבים שאת מאפייניהם ברצוני לתאר להלן .
|
|