|
|
עמוד:13
נ ' קודת בתנועה המבט הלאומית המשתקפת היהודית בעמדתו מראשיתה של בתר . מאפיינת אולם , יש נטייה להציב שהייתה סימן קיימת שאלה מעל ניסיונם של כמה מדובריה האדוקים כיום להציגה בהתגלמותה המובהקת , האותנטית , של הרוח הציונית . שכן , עמדה זו לא הייתה הקול היחיד במקהלה הציונית ; למעשה , היא עמדה בניגוד לגישה הדומיננטית במחשבה הלאומית , שאותה הניעו שאיפות שנסקו הרבה מעבר ל"נרמול" העם גרידא . כנגד הקריאה להפוך את העם היהודי , כלשונו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ ' בסקי , ל"גוי חדש , " יצאו אלה שסברו כי על המהפכה הציונית לשמר את תודעת הייחוד והייעוד הלאומי של היהדות , ולהעניק לה משמעות מחודשת במסגרתה . אחד הבולטים בין האישים האלה היה אחד העם , אשר הצביע על הברירה בין שתי האלטרנטיבות באופן חד וברור . לדעתו , ההכרעה המשמעותית שלפניה עומדת הציונות היא הכרעה תרבותית : "אם עתידים ישראל לחיות במדינתם על פי רוחם המיוחד להם , ולהחיות ולפתח את קנייניהם הלאומיים שנשארו להם לנחלה מן העבר , או שתהיה המדינה רק ' קולוניא אירופאית באסיה ' , קולוניא הנושאת עיניה וליבה רק אל ה ' מטרופולין' ומשתדלת לחקות בכל דרכי חייה רק את התכנית הבאה משם . " ( כל כתב אחד העם , עמ ' שכה ) ההשקפה שלפיה חייב הפרויקט הציוני לגלם , בצורה כזאת או אחרת , את התעודה הלאומית של העם היהודי , אפיינה גם את המנהיגים הפוליטיים והרעיוניים החשובים ביותר בתנועה הלאומית , לרבות בנימין זאב הרצל , דוד בךגוריון וברל כצנלסון . הרצל , מתבולל משכיל שהתפכח , סבר כי רעיון המדינה היהודית הוא הדרך לממש את הפוטנציאל המיוחד הטמון באומה היהודית . "באמצעות המדינה שלנו נוכל לחנך את עמנו למשימות שעודן מעבר לאופק שלנו , " הוא כתב ביומנו ב . 1895 "שהרי אלוהים לא היה מקיים את עמנו זמן כה רב לולא היה שמור לנו ייעוד אחר בקורות המין האנושי . " כתנאי למימוש חזונו , קרא הרצל לחיזוקה של התודעה היהודית המיוחדת בדרך של חזרה אל מקורות היהדות : דור שגדל בנפרד מן היהדות חסר את האחדות [ הפנימית ] הזאת ; אין הוא יכול להישען על עברנו ואין הוא יכול לשאת עיניו לעתידנו . לכן נתכנס שוב לתוך היהדות ולעולם לא נרשה עוד לעצמנו להיות מגורשים מן המבצר הזה ... גם אנו רוצים לפעול לשיפור התנאים בעולם , אבל רוצים אנו לעשות
|
|