על מעמדה של השקפת העולם בעבודה המקצועית

עמוד:11

לקריטריונים מוסריים חברתיים , ושאין בו נפילה בפח של האוטופיה וגם לא מידה מוגזמת של פיכחון ( בשם "עקרון המציאות " כביכול , ( העלול לרפות ידיים . לאקאן הציע בעניין זה את האתגר של החצייה של הפנטזמה תוך ויתור על כינונן של הזדהויות כמקור לפעולה . בעניין זה מצטט סטבנס את לאקאן : " אין אמונה שאינה מניחה ביסודה שהממד האחרון שעליה לגלות נמצא ביחסי גומלין הדוקים עם הרגע שהמובן שלה עומד להתפוגג " ( סטבנס , . ( 2002 העבודה עם בעלי אמונה אצל מי שפועלים לשינוי חברתי , ניכרת בעליל אי הנחת מהמתרחש . זו פוגשת טוויה של תמונת עתיד נשאפת , מין חלום בהקיץ האמור להפוך למציאות שהיא נחלת הכול , כפרי שינוי חברתי . מתוך תחושה עמוקה של מוצדקנות , ניכרת השאיפה לחרוג מכבלי ההווה , לשרטט אפשרות חלופית המגייסת לפעולה לצורך הגשמתה . תמונה עתידית זו אמורה להתגבר על המצב הבלתי מספק הטיפוסי של עכשיו , ולהציג חלופה נצחית של קיום צודק , מאושר ופורה . מי שפועלים לשינוי חברתי מציגים לא פעם פרוגרמה לעתיד על יסוד הרצייה . בדרך כלל לפחות בראשית הדרך אנשים אלה נמצאים במיעוט , וצריכים להתמודד על דעתם מול רוב חברתי אדיש , מסויג או אף עוין . בתנאים אלה רב הפיתוי להציג את הרעיון של השינוי כמאפשר מציאות חלופית מספקת או כעניין צרוף . הקושי לממש את הרעיון עוד מחזק את הפיתוי "להיות צודק , " בעוד שהרעיון אינו מושם במבחן הביצוע או נותר בעיקרו למימוש עתידי ( באמתלה של היותו בגדר חזון של מעטים . ( זהו ביטוי ייחודי של הכוח שבחולשה : אם בעת זו איננו יכולים לקבוע את המציאות , לפחות נדבר עליה בלהט ; ואם המימוש אינו בהישג יד נותרים המחאה וההתרסה , וגם החלום והתקווה . זאת להבדיל מהאפשרות המאתגרת לגזור מהאמונה פרקטיקה כבסיס לקידום הרעיון במסגרת לא פנטזמטית , למשל של דמוקרטיה רדיקלית . ( Stavrakakis , 1999 ) מי שמבקש עדות לפער הבלתי נמנע בין הרעיון למימושו עשוי להתעניין באופן שבו מתורגם הרעיון להתנהגות אצל מי שאוחזים בו - לא כסוג של תיקון האחר אלא כמשהו המיוצג על ידי פעולתו של בעל הדבר . למשל , עד כמה מי שמציעים חברה שוויונית מקדמים שוויון בפעולתם הם ? ומי שחותר לפיוס ולהידברות - איך הוא מאפשר זאת בסביבתו המידית ? בהקשר זה ראוי גם לא להיבהל מהסתירות ומהפערים המתגלים בכל התבוננות יסודית במתרחש , אלא ליצור תנאים להכירם עוד וגם להידבר עליהם . במישור האישי והקבוצתי ניתן לראות בכך הזדמנות לפגוש גילויים של הלא מודע דווקא דרך הסדק שבמצג המהודק של הדברים . במישור הרעיוני יש בכך עדות שנדרשים עדכון ופיתוח נוספים , ושקשיי המימוש אולי שייכים גם לצעדים נחוצים ביחס לרעיון כדי שיבשיל . מכאן גם החשיבות של השיח כדרך לדעת יותר הן על המחשבה והן על המעשה . זה ההקשר המראה שעבודה אנליטית אינה צריכה לסלק את האמונה , אלא דווקא לאפשר התקדמות ביחס אליה . במצב עניינים כזה , כפי שמציינת קריסטבה , ( 2004 ) "הפנטזמה טבועה בחיינו הנפשיים , אולם היא אינה עוד מקור לתלונות או לדוגמה . היא מופיעה כמקור לדינאמיות של אמנות החיים . " בהתאם , המעבר מאידיאולוגיה המכוונת להגשמת אוטופיה אל השקפת עולם שגרעינה אינו כבול כולו בפנטזמה ושאינה חותרת להרמוניה , הוא עניין הכרוך במספר תנאים : ויתור על ההגשמה הטהורה כסוג של תקווה , בלי שהדבר יגרור רפיון ואי מעשה ; הכרה בסדקים הבלתי נמנעים שבהשקפת העולם , בלי ניסיון להציגה כבעלת עקביות מלאה או כמענה לכול ; הכרה בהבדלים שבין מחשבה למעשה , בלי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא