|
|
עמוד:9
ש > ח על מהות אני משתתפת קבועה במפגשים קבוצתיים של "בסוד שיח . " אחרי שניהלנו "פינג פונג" ממושך על נושאים של פוליטיקה , תקשורת , מאבקי כוח וכולי הגענו ללבו של הדיון בהבדל המהותי בשורש ההוויה בארץ : הפער התרבותי שבין עולם המנוהל לפי תפישה יהודית ובין עולם המנוהל לפי תפישה מערבית נוצרית . כמדומני שהמאמר "נעשה ונשמע " ( תכלת , 1 קיץ התשנ"ו 996 / ו ) באמת נגע , על קצה המזלג , בכמה מהיבטיו של הנושא . אך לדעתי יש ללבנו ביתר עמקות כיוון שזהו קו השבר החוצה בין שני העולמות , היהודי דתי והחילוני מערבי : ההגשמה העצמית האינדיבידואלית מול הערבות ההדדית והחיבור לנשמת הכלל היהודית . או כפי שהציג זאת אופיר העברי במאמרו , קיצור הדרך להגשמת עיקרון מול עשייה של פרטים קטנים המרכיבים תמונה גדולה שפשרה איננו תמיד ידוע לנו . עם זאת קשה לי להסכים עם הקביעה העולה מהמאמר שיצירת קשר עם חלקי ארץ היסטוריים כרוכה בהוויה יומיומית של עוד בית ועוד עז , ושהיא שתחבר את מחוזות המולדת האמיתיים עם לבבות העם . כך עשינו עד כה ולא הגענו ל"התנחלות בלבבות . " שמא יש לבחון עתה דרכים אחרות שתחברנה את העם עם המחוזות הללו ? אולי חינוך מעמיק , החושף את יסודותיהם האמוניים , הכמעט מיסטיים , של הקשרים בין עם ישראל לארצו , הוא שדרוש כעת . גם המאמר העוסק בשאילת השאלות כלפי האלוקות " ) חזרה בשאלה כחובה רוחנית , " תכלת ו , קיץ התשנ " ו ( 1996 / הוא רק פתח דברים , ויש להמשיך את הדיאלוג שהוא מתחיל . אשמח אם עוד מאמרים יעסקו בנושאים אלה בתכלת ויעלו כיוונים נוספים לחשיבה . רות » אברהם בית אל אין צורך במהפכות במאמר "תורת הארץ , תורת חוץ לארץ" ( תכלת , 2 קיץ התשנ"ז 997 / ו ) טוען הכותב יואב שורק , כי הדיון ההלכתי התאבן בגלות והפך "טכני , " תוך התעלמות ממגמתה וממטרתה של המצווה . כדוגמה לכך הובאה מצוות סעודה שלישית בשבת : הכותב טוען כי הסעודה השלישית אשר נתקנה לשם עונג שבת , הפכה ב " תורת חוץ לארץ" לסעודה סמלית שחשיבותה בסמליותה ולא בעונג שבת פיסי . הדוגמה מחזקת לכאורה את הטיעון - אולם בבדיקה ראשונית מצאתי כי איננה עומדת במבחן העובדות . שני ספרים קלאסיים ומרכזיים של "תורת חוץ לארץ " - השולחן ערוך ( אורח חיים , סימן רצא סעיף א ) והמשנה ברורה ( שם , ( כותבים בעניין סעודה שלישית אחרת מהמצופה . בשולחן ערוך נאמר כך : "יהא זהיר מאוד לקיים סעודה שלישית , ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה . ואם אי אפשר לו כלל לאכול אינו חייב לצער את עצמו . " על זה מוסיף המשנה ברורה : "הסעודה לעונג ניתנה ולא לצער . " בהמשך כותב השולחן ערוך : "והחכם עיניו בראשו , שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר כדי ליתן מקום לסעודה שלישית . " על כך מוסיף המשנה ברורה : "דאם לא כן
|
|