ארגונים במצבים של אי־ודאות ואי־יציבות: גישה פסיכואנליטית מערכתית

עמוד:12

הוא נותן הרגשה שמשהו קורה , שנעשה מעשה . הפונקציה המשהה , המתבוננת , המקיימת דיאלוג , המאפשרת לעסוק ברגשות ובמצוקות — פונקציה זו נמצאת בסכנת שחיקה . אנשי מקצועות הסיוע הפועלים בארגונים שזו האווירה המתקיימת בהם עלולים להידרש לספק פתרונות מידיים , נוחים ומרגיעים ; לתת לארגון טיפול סימפטומטי , מעין ; "אספירין" ולהימנע מלהיכנס לשורש הבעיות . הם יתבקשו לטשטש ולהשתיק את הביטוי של הבעיות המטרידות , ולכסות עליהן בנתינה קונקרטית כלשהי . עובדים במקצועות הסיוע מוצאים את עצמם לעתים מול ארגונים תובעניים וחסרי מנוחה . בארגון המפסיק ללמוד ולחשוב , מצבי אי-ודאות יגררו אותו דווקא להקצין את תביעותיו אלה ולאחוז במקסם שווא , בפתרונות-קסם . פונקציית הסיוע עלולה להיות מתועלת לאפיק שיגביל אותה רק לדברים קונקרטיים , כמו בקשת הלוואות , מתן פתרונות כספיים , פתרון מצוקות בעזרת אירוע חברתי מלהיב וכיוצא באלה . עובדי שיקום בארגון מסוים סיפרו שהם מרגישים כמו פקידי בנק המאשרים הלוואות . הפונקציה המשוחחת , התומכת , היוצרת דיאלוג רגשי — נפגעת אנושות בדרך זו . תרגומה של המצוקה לכסף יוצר תרבות חומרנית אך אינו עונה על הצורך העמוק יותר . היענות מתמדת לתביעות כספיות משמעה חוסר שיקום של הכאב היסודי יותר . חסימת הדיאלוג בארגון מונעת טרנספורמציה של כאבים ומצוקות אל ביטוי רגשי או מילולי . כל הצטברות לחץ ומצוקה שלא עברה אוורור , פענוח , שיח , תהפוך למקור של אי-שקט ואי-נחת . הארגון עלול לתעל את אי השקט לכיוון של עשייה עקרה , לכיוון של היפראקטיביות . דוגמה להיפראקטיביות היא ארגון העסוק כל הזמן בהכנסת שינויים : שינוי המבנה הארגוני ; שינוי חלוקת התפקידים בארגון ; הכנסת טכנולוגיה חדשה וכיוצא באלה — מעין בולמוס של פעלתנות , המפילה מסך על שאלות עמוקות יותר שטרם נשאלו . מסך זה עלול להשאיר באפלה את הבעיות המרכזיות שטרם פוענחו — שאלות שכדי להתמודד אתן יצטרך הארגון להיפגש עם חרדה ולשאת חרדה . ( ה ) מנגנוני האינקפסולציה m Me-Ness מנגנון האינקפסולציה פירושו כניסה לתוך קפסולה כדי למנוע חדירה של גירויים מעיקים ומכאיבים מהעולם החיצוני . טוסטין , פסיכואנליטיקאית שטיפלה בילדים אוטיסטים , תיארה את האוטיסט כמי שמכניס את עצמו לתוך קפסולה משוס שאין הוא יכול לשאת את הגירויים החיצוניים שהמערכת החושית שלו מגיבה אליהם בתגובת יתר . ארל הופר , ( Hopper , 1991 ) פסיכואנליטיקאי וסוציולוג , שאל מטוסטין את מנגנון האינקפסולציה והעביר אותו למישור החברתי . כפרטים , החברה מציפה אותנו בגירויים קשים . החברה חושפת אותנו לגילויים רבים של אלימות ולטרור בעוצמות חזקות . החברה שבה אנו חיים נוטעת כנו אי-ביטחון וחרדה . הטלוויזיה חושפת אותנו למידע מתמשך על שואות אקולוגיות , רעב , מות ילדים , שיירות של פליטים ועוד . חשיפת יתר לגירויים כאלה הופכת אותנו לאדישים ולמנוכרים ; זאת משום שכדי לשמור על עצמנו הפכנו את המעטפת שלנו לקליפה נוקשה , לקפסולה בלתי חדירה . מטאפורה זו מחזירה אותנו שוב למושג המעטפת הצלילית . המעטפת הצלילית נושמת וחיה , ויש בה מעברים פנימה והחוצה ; היא פועלת כמסננת וכממיינת . המעטפת הזו הופכת לקפסולה כאשר אנו מתגוננים מפני מתקפה של גירויים מכאיבים ובלתי נסבלים . אנו נעשים במידה מסוימת מנותקים מבחינה רגשית ופחות מעורבים בכאבו של האחר . גורדון לורנס נותן ביטוי חדש לרעיון זה כאשר הוא מיישם אותו לתחום הקבוצות , ומתאר אותו כמנגנון של קבוצה ולא רק כדפוס של יחיד . ( Lawrence et al ., 1996 ) בהקשר זה טבע לורנס את

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא