|
|
עמוד:2
שרובם הגדול מושתת על רגש של אי נחת , והם באים חשבון עם העבר האקדמי של הדיסציפלינה . לא זה המקום לשאול אם ועד כמה מכירות ביקורות אלה בכך שה'עבר' , 'דיסציפלינה'וה לעניין זה , אינם עשויים מיקשה אחת של עקרונות פעולה , סגנון מחקרי ותוצרי דעת ושפה . לא זה המקום לפרוש את נבדלות רקעיה הפילוסופיים של אותה אי נחת משותפת , ולא זה המקום לעמוד על גוני הגוונים של קובלנותיה . ודאי שלא זה המקום להעמיד למבחן התוצאה את הדרישות החליפיות , התקנות , ההגבלים וההרשאות , הנגזרים מן הביקורות הללו . זהו שדה גדול מאוד , ופועלות בו — לפעמים באותו אתר עצמו — אנרגיות של חשש לנוכח רהב ההיסטוריוגרפיה , אבל יותר מכן , חשש מפני ענוותם של היסטוריונים . בכל זאת , המבט המפשט מבחין בסבך הזה צירים ברורים . יש במבקרים האלה מי שקוראים לשיבה אל חכמת המייסדים ואל רוחב השגתם , אחרי שזו התגמדה והתמסמסה , כביכול , לכלל ביורוקרטיה אינטלקטואלית קטנה וידענות צרה בידי דורות של חגבים ; ויש לעומתם מי שרואים במצב התולדות אמנותי דווקא עדות לפגימה מהותית בתשתית כתבי הקודש של הדיסציפלינה , שביסודה לכאורה דגם אחד ויחיד של דעת מחקרית — הדגם של העין הצופייה : מרוחקת , סוקרת כול , אוניברסלית , המכוננת מחומריה אתר לכיד ופרספקטיבי , סדור ומפולש עד תום . יש מייחסים לדיסציפלינה שטחיות מדעת או שלא מדעת — אחות לדבקות יתר בהליכים כמו מדעיים של זיהוי סגנוני ופיענוח איקונוגרפי בבחינת תכלית ולא בבחינת פיגום לעבודת הפרשנות . במילים אחרות , רבים נושים היום בדיסציפלינה תודעה כוזבת — פוליטית , חברתית , מיגדרית . בתוך זה מחריפה ומתפשטת הטענה שהדיסציפלינה לקתה מאז ומתמיד במיעוט הרצון והיכולת לנסח את ייחודן של יצירות אמנות חזותית כדיאלקטיקה של קבלה וסירוב , שייכות וחריגה . התנהלות זו של האמנות קשורה באמביוולנטיות של קיומה בלב שדות הכוח : והקיום הזה , כך אומרות ביקורות , מתגלה בעורמות הדיבור החזותי של האמנות — במסורות התחבלניות והסגוליות של הסדנה — ולאו דווקא בתורות אמנות מפורשות , אף לא במסמכי ארכיון המשרטטים היסטוריה של נוהלי הזמנה ומוסדות פטרונות . שום דפוס מדפוסי החשיבה המסורתיים של ה'דיסציפלינה' לא הניח מקום למבט שיכול לעמוד על דיאלקטיקה זו וליצור 1 סביבה רשת מושגית ופרדיגמה תאורטית . ועל כל אלה , אין זו רק שאלה של כשל מתודולוגי וסגנון קוגניטיבי . מתרבים היום מי שסבורים כי במשך למעלה ממאה שנותיה העמידה הדיסציפלינה המקצועית מעט מדי טקסטים בעלי שאר רוח , וחוללה הרבה , הרבה מדי טקסטים בנליים , טכנוקרטים ומשעממים . כל אלה שייכים כמובן למהלכים עקרוניים בכל מדעי הרוח בעשורים האחרונים . שכן השיח הזה הערני והמפולג יכול להיחשב כמעט לפרי הפקר שנשר בשולי הדרך מגזע אדיר של תאוריות רוויות פתוס , כעס ודאגה , שעניינן לא פחות ממהותם של 1 ל' דובב , אמנות בשדות הכוח , תל אביב . 2000
|
|