|
|
עמוד:13
הדיון במחזות ערוך בסדר כרונולוגי , כדי להדגיש את ההתפתחות ואת השינוי בשפת התיאטרון של סובול משנות 70-ה לשנות , 80-ה וכדי להראות שבשנות , 90-ה אחרי קו השבר של סינדרום ירושלים ( 1988 ) שהצגתו הופסקה אחרי 30 הצגות , איברו הצגותיו של סוכול מכוחן המטלטל והוא חזר בהן על מה שכבר עשה . הרחבתי בשנות 70-ה , 80-וה ודנתי רק במחזות שהוצגו בישראל . אצל מיטלפונקט הדיון הכרונולוגי מהותי פחות , אותם נושאים ואותן דמויות מופיעים בכל העשורים , וגם שפת התיאטרון , ריאליסטית בעיקרה , אינה משתנה . למען האחידות שמרתי על מבנה כרונולוגי , והרחבתי במחזות המאוחרים , המגובשים יותר . חלק א' עוסק ביהושע סובל וחלק ב' - בהלל מיטלפונקט . בכל חלק תולדות חיים ופעילות אמנותית של המחזאי , וארבעה פרקים : פרק ראשון - מציג ניתוח מפורט של המחזות החשובים והמייצגים את עשייתו של המחזאי בכל עשור , מבחינת הנושאים , הסוגות ושפת התיאטרון . שאר המחזות נזכרים בדרך של השוואה והדגמה . הדיון במחזות משלב ארבעה היבטים : א . ההיבט הספרותי , שהוא המרכזי , בוחן את המחזות בכלי ניתוח ספרותיים ועוסק בסוגות ותבניות עלילה , במאפייני דמויות , בנושאים ודרכי ייצוגם המיוחדות לכל יוצר ויוצר , בזיקות ליצירות קודמות של המחזאי ולאלה של אחרים . ב . ההיבט הלשוני תומך את ההיבט הספרותי ונבחן בזיקה לאפיון הדמויות , לעיצוב הרבדים החברתיים וליצירת אמינות היסטורית . ג . המימוש הבימתי נבחן על פי קלטות ויראו של ההצגות ולפי ביקורות ורשימות בכתבי עת ובעיתונות השוטפת . הדיון מתחקה אחר ההצגה הבימתית בהשוואה לנוסח הכתוב ומתאר את התקבלותה של ההצגה בעיתונות ובמחקר . ד . ההיבט החברתי בוחן את זיקת המחזות וההצגות לתקופה שבה נוצרו והוצגו , את יחסם לסדר החברתי ולאתוסים הרווחיים בחברה , את משמעותם החברתית והרעיונית . פרק שני - דן באפיוני לשון וסגנון . הוא עוסק בביטויי הסלנג , ברמיזות ומובאות , במאפייני לשון ייחודיים לכל אחד מהמחזאים , דוגמת שילוב של גבוה ונמוך אצל סובול ( שירי ילדים , שירי רחוב ופרסומות עם פסוקים מהמקרא , מספרות חז"ל ומהספרות הקנונית ) והמחשת המטפורות שמאפיינת את מיטלפונקט המחזאי והבמאי המממש אותן על הבמה . הפרק מראה את תרומת הלשון לאפיון הדמויות , לעיצוב היחסים הבין-דוריים , לתיאור הרבדים החברתיים וליצירת אווירה אמינה של התקופה .
|
|