מבוא

עמוד:10

ושיבתו ד , ביתה , אל המקור , איננה עוד "שיבה של ממש " . זאת שלילת הנחת היסוד של הנצרות כמובעת במשל על הבן האובד , כי מהותו של האלהים האב שנתגלתה הודות לישו המושיע , היא אהבה המוליכה לסלחנות , אם אכן האדם הטועה חוזר בתשובה . דווקא הבן האובד מאפשר לאהבה זו שתתגלה . הבן שקיים את כל המצוות תמיד איננו מאפשר זאת . השיבה הבלתי אפשרית מעידה אפוא על שינוי : הישן קיים אבל איננו הוא עצמו . חומו איננו יכול לקלוט את הצינה החדשה . או שמא מעולם לא היה קיים אותו שלם , ורק חלמנו אותו , הוא לא היה אלא משל , כי הלא בחלקו נשכח ובחלקו כבר אז לא היה חי האדם בשלם ? בין שני קטבים אלה , בין השינוי שחל במרוצת הימים , במהלך ההיסטוריה , ובין הבלתי משתנה היושב בלב המשתנה כסוד שאין לפענח - נעה , כמדומני , מסתו הביקורתית של קראפט . "חדירה וסור " כך כותרת המשנה של ספרו על קפקא . כפרק שלנו מעיד על כך הפירוש שקושר קראפט לשאלתו של הבן האובר הקפקאי : מה תועלת אביא להם ? לאמור : "בשאלה זו ... מוטעמת התועלת ולא ההוויה שהאהבה היתה נענית לה . זאת הגות נוסח יוון , ( Es ist antik gedacht ) ואפילו , כמובן אנטי אקסיסטנציאלי , נוסח ימינו : ( modern ) יותר מהאהבה שמוליכה לסלחנות , התועלת שהאיש מביא היא שעשויה להוליד אהבה " . זה משפט מוקשה . מצר אחד קיימת האהבה שבינה לבין ההוויה יש זיקה הדדית של היענות , ומצר אחר לא ההוויה מוטעמת , אלא התועלת . ובהקשר זה אין האהבה קיימת , כי היא אך עשויה להיוולד . ובכל זאת : האהבה עשויה להיוולד , ושום דבר אחר . לעומת ההוויה ( הבלתי משתנית ) מוצגת התועלת , והיא ערך היסטורי , כי קיומה בזמן המשתנה . אופיה ההיסטורי מסתמן בקשת הנמתחת בין הגות יוון להגות המודרנה . יוצא , כי האהבה העשויה להיוולד איננה נתונה מראש , מובנת מאליה , אלא פרי נכונותו של האדם להשתלב ( כך אני מבין את הפירוש הקראפטי ל"תועלת שעשויה להוליד אהבה . (" נכונותו של האדם להשתלב פירושה הכשרת עצמו לקבל את האהבה . לכך רומז משפטו של הופמנסתאל שהובא למעלה . אצל קפקא קיימת האהבה אך בביטולה ( הבן אמנם חזר - במשל הברית החדשה הוא חזר מאהבת אביו - אבל הוא זר , הוא נשאר בחוץ , חזר ולא חזר ;( אצל קראפט עשויה האהבה לבטל את ביטולה : בעתיד , ב " כוח אמונה " . עתיד זה , אם אינני טועה , מקפל בתוכו את אחרית הימים , את קץ כל היציאות והשיבות , ימות המשיח שבהם שלילת העבר היא גם גאולתו . זאת , לעניות דעתי , תמצית תפיסתו של קראפט את קפקא . הדיאלקטיקה הפרשנית הנישאת על גב הערות תמציתיות שכלל לא עושות רושם כי מטענן רב - מגיעה לבסוף אל "ריאלקטיקת הסוד " . הסוד מבקש לשמור את הסוד , אבל הלשון ( המגלה את הסוד כמבקש לשמור את הסוד ) מבקשת לפרוץ את השתיקה . סור ולשון כניגודים משולבים מולידים את "השיר הכתוב בפרוזה " , את האמנות . איננו יודעים אם הבן האובר אובד , אם הוא נושע . איננו יודעים אם

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא