|
|
עמוד:10
השתלת איברים , ובמיוחד השתלת לב . על פי ההגדרה הישנה של רגע המוות לא היה ניתן לבצע השתלת לב , שכן לצורך ההשתלה יש לשמר את פעילות הלב עד לרגע עקירתו מגוף התורם . השתלת לב נתפסה על פי ההגדרה המסורתית בגרימת מוות , בעוד שההגדרה החדשה אפשרה לקבוע את מותו של התורם לפני ביצוע ההשתלה . מוטיווציה נוספת לאימוץ אמת המידה החדשה היתה הרצון להימנע משימוש יקר ובזבזני במכשירי החייאה . על פי אמת המידה החדשה , ניתן לנתק חולה ממכשירי החייאה לאחר שהפעילות המוחית נפסקה , אף ללא הסכמתו והסכמת משפחתו , גם כאשר מערכת הנשימה והלב ממשיכים לפעול באופן מלאכותי . מסיבות פוליטיות , כלכליות ומשפטיות , ולא רק מדעיות , נדחקה ההתנגדות הרפואית החדשה לשוליים . היו אף מדענים , ובעיקר פילוסופים , שטענו כי גם ההגדרה החדשה נוקשה מדי , וכי אין צורך בהפסקה מוחלטת של פעילות המוח , ומספיקה הפסקת הפעילות המוחית העילית . בהיעדר יכולת דיבור , תודעה , תנועה וחישה לא ניתן לדבר על קיומם של חיים , גם אם פעילות מוחית מוגבלת , השולטת בפונקציות נמוכות יותר , ממשיכה להתקיים . חיים אנושיים ראויים לשם "חיים" רק אם הם נבדלים מאופן קיומם של צמחים . מעטים בלבד המשיכו להתעקש על שימור ההגדרה המסורתית של קביעת זמן המוות . אפילו האורתודוקסיה ההלכתית אימצה את אמת המידה הרפואית החדשה כמחייבת כאשר גדול הפוסקים של יהדות אמריקה , הרב משה פיינשטיין , ובעקבותיו רוב פוסקי הדור , התירו ביצוען של השתלות לב . עמדתם של האפיפיור והכנסייה הקתולית לא היתה שונה . אולם בשולי עולם ההלכה ניצבה התנגדות עיקשת , ובראשה הרב ש"ז אויערבך . הוא נחשב אומנם לאחד מגדולי הפוסקים בישראל , אך עמדתו בעניין זה נחשבה חריגה . טובי תלמידיו , ביניהם רופאים בעלי שם , ביקשו לשכנע את רבם כי אמות המידה המסורתיות לקביעת זמן המוות אינן נבונות עוד . לבסוף ניאות הרב להשתתף בניסוי מדעי שיוכיח את טעותו . שיירה מוזרה של מדענים ואנשי הלכה עשו את דרכם לחווה כפרית שנערך בה ניסוי יוצא דופן . מטרת הניסוי היתה להדגים לפני הרב את תוקפה של אמת המידה החדשה לקביעת זמן המוות . הניסוי התנהל כשורה . ראשה של כבשה נערף , והרב צפה במו עיניו בליבה הממשיך לפעום . תלמידו של הרב , רופא מומחה , ביקש להוכיח באמצעות הניסוי שגם לאחר מוות ודאי ( כריתת ראש ) ניתן לקיים את פעילות הלב , ומכאן שאמת המידה המסורתית אינה תקפה . הרב המכובד הנהן בראשו , קיבל את תוצאות הניסוי , אך נשאר איתן בדעתו . הוא שב ופסק כי אין להתיר השתלת לב . טיעונו נסמך על ההבדל שבין 1 למעשה , הניסוי היה מורכב יותר במידת מה . ההכרעה ההלכתית המקורית של הרב אוירבעך התבססה על עמדת הגמרא כי אשד . מעוברת שמתה , עוברה מת עמה ואין היא יכולה ללדת . מכיוון שהרפואה המודרנית הראתה כי ניתן ללדת עובר גם לאחר מוות מוחי , הסיק הרב אוירבעך כי מוות מוחי אינו מוות מנקודת המבט של ההלכה . כדי להפריך טיעון זה כלל הניסוי כבשה מעוברת , ומטרתו היתה להוכיח שגם לאחר כריתת הראש , היא יכולה עדיין לתת חיים . המסקנה אז תהיה כי המבחן שמציבה הגמרא אינו מבחן תקף ביחס למוות מוחי .
|
|