|
|
עמוד:13
על פי האידיאה שלו כל הדברים אל אלוהיו , כלומר הוא מימש את האלוהות שלו . באמצעות התבואה שהעבירו לידיו , ושבה כלכל אותם במצוקת הרעב , נטל את כל כספם , אחר כך את כל מקנם , את סוסיהם , את כבשיהם , את עזיהם , את בקרם ואת חמוריהם , אחר כך את כל אדמתם ואותם גופם ; את קיומם כולו עשה לרכושו של המלך . לגורל שבו נאבק אברהם , ושגם יעקב עוד נאבק בו — מגורים במקום קבוע , היקשרות לעם — נכנע לבסוף יעקב ; וככל שנקלע לכך נגד רוחו , מתוך מצוקה ובאקראי , כן כבדה ודאי השפעת הדבר עליו ועל צאצאיו . הרוח שחילצה אותם מן העבדות הזו ועשתה אותם בהמשך לעם פועלת ומתפתחת מכאן ואילך בקשרים רבים משהיו לה בהופעתה אצל המשפחות ] היהודיות [ בימים שעוד היו פשוטות יותר , ולפיכך מתאפיינת באופן מוגדר יותר ובתוצאות מגוונות יותר . כמו בדיוננו עד כה , אין כאן מקום לדבר על האופן שבו אנו עשויים לתפוס בשכלנו את מאורע השחרור של בני ישראל . להפך , רוחם של היהודים פעלה במאורע הזה בהלימה לאופן שבו הוא נכח בפנטזיה שלהם ובחייהם הזוכרים . כאשר אסף משה — חסיד בודד של רעיון שחרור עמו — את זקני ישראל ובישר להם על תוכניותיו , לא מצא ייעודו האלוהי את הכשרו לא בשנאת נפש לחיי הדיכוי ולא בכמיהה לאוויר ולחירות , כי אם בכמה אותות שעשה לעיניהם , אותות שחרטומי מצרים חזרו עליהם לאחר מכן . מעשיהם של משה ואהרון משפיעים על אחיהם באותו האופן שהשפיעו על המצרים , דהיינו כעוצמה , ואנו רואים שהמצרים מתגוננים מפני כניעה באותם האמצעים ממש . העבודה הקשה שהוטלה על בני ישראל בעקבות נאומו של משה אצל פרעה לא הגבירה את מרצם אלא רק הוסיפה על סבלם . על איש לא זעמו כפי שזעמו על משה , ואף קיללוהו ( שמות ; 21 , 'ה . ( 9 , 'ו משה לבדו פועל . את הרשות לצאת הוא מצליח לחלץ
|
|