|
|
עמוד:9
אלימות כלפי נשים ושל התופעות הרווחות של אונס , גילוי עריות והכאת נשים על ידי בני זוגן עדיין לא היה על סדר היום הטיפולי של אנשי המקצוע בארץ , כולל אלה שטיפלו באוכלוסיות שהסימפטומים שלהן נבעו מנזקי אלימות כזו , כגון , נשים מכורות לסמים , נערות במצוקה ועוד . הנערות הבורחות מהבית והנשים העברייניות נתפסו במופרעות ובקשות לטיפול , על רקע תכונותיהן האישיות והמשפחתיות , ואנשי המקצוע לא נתנו דעתם על כך שהסימפטומים הקשים שהן ביטאו הם תוצאה של קורבנות קשה החל מגיל צעיר . כיום ידוע כי הבריחות מהבית , ההתמכרויות לסמים ולאלכוהול , הפגיעות העצמיות , הניסיונות האובדניים , ההתדרדרות לזנות , הפרעות האישיות הקשות וההתנהגויות העברייניות הם כולם תוצאה ישירה ומובנית של טראומות בילדות , אך לפני כעשרים שנים הטראומה של הנערות והנשים לא אובחנה ולא טופלה . בתקופה זו התקשיתי למצוא בישראל אנשי מקצוע המטפלים בנשים ובנערות במצוקה שניתן היה לחלוק עמם את ההבנות המתפתחות . ההד היחיד שמצאתי להתנסויות המקצועיות והאישיות שלי היה בספרות המקצועית , והד זה תמך בי להמשיך בתהליך של העמקת ההבנות החדשות על מאפייני הנשים בכלא , וגם של ההבנה כי הנשים הללו נמצאות על קצה הרצף של כלל הנשים בחברה . התחלתי להיאבק כדי להעלות את המודעות לנסיבות החברתיות שבעטיין נשים ונערות מתדרדרות לזנות , לסמים ולפשיעה , וכתוצאה מכך להביא להכרה באחריות שהחברה חייבת לקבל על עצמה , בין היתר על ידי הקמת שירותי טיפול ושיקום מותאמים לצורכי הנשים שנפגעו . כאשר הוקמה הרשות לשיקום האסיר בשנת 1984 עלה הצורך - לראשונה בישראל - להקים מסגרת טיפולית שתיתן מענה לצורכי הנשים העברייניות . הקמת המסגרת לא הייתה קלה , שכן רוב אנשי המקצוע המומחים בתחום הטיפול בעבריינים גרסו , שאוכלוסייה זו אינה ניתנת לשיקום . אישה שהגיעה לכלא , ובמקרים רבים גם עסקה בזנות , נתפסה כמין מפלצת מסוכנת , או סוג של מכשפה מודרנית , שלא רק פרצה את גבולות החוק , אלא גרוע מכך , פרצה את גבולות המיגדר , ולכן אין סיכוי לשקמה . הנשים העברייניות הוצגו כהיפוך המוחלט של אחיותיהן , הנשים המהוגנות , שהן עקרות בית אימהיות , ושייכות לגבר אחד . לאחר מאבק שהתבסס על הניסיון הטיפולי שהחל להצטבר מעבודתנו עם הנשים בכלא , הוחלט להקים את ההוסטל לשיקום
|
|