|
|
עמוד:135
ההכרה בזכותו של אדם לסיפוק צרכיו הבסיסיים משמעה , מניה וביה , הטלת נטל על השלטון לפעול לסיפוק צרכים אלה . מכאן הזיהוי המקובל בין הכרה בזכויות חברתיות לבין רמות ההגנה השנייה והשלישית , שגם אם אינו מדויק לחלוטין , אין הוא כה רחוק מן האמת . חיבור זה מתמקד בסוגיית היקפה של החובה המוטלת על המדינה לספק את צרכיו של האדם , סוגיה הקרובה כאמור במהותה לשאלה אם ראוי להכיר בזכויות חברתיות . מטרת הדברים היא לדון בשאלה מהי הדרך שבה יש להכריע בסוגיית היקפה של החובה המוטלת על המדינה ( או על קהילות קטנות יותר שבידיהן סמכויות שלטוניות , כגון רשות מקומית , בית משותף , ועד הורים , ועד עובדים וכדומה ) לספק את צורכי הציבור . לפי התפיסה המקובלת , הבחירה הנדרשת היא בין שתי גישות עיקריות : האחת , ההכרעה בסוגיה האמורה צריכה להיעשות בהתאם ל"כללי המשחק" המקובלים במשטר דמוקרטי ; האחרת , יש להכיר ב"זכויות חברתיות" כבזכויות יסוד בעלות מעמד חוקתי , המגבילות את היקף שיקול הדעת של הרוב בציבור ושל רשויות השלטון בהקשר הנידון . תכלית הדברים המובאים כאן היא להצביע על אפשרות שלישית . נקודת המוצא של הטיעון דומה לזו של הגישה השנייה , בדבר "שיח של , "זכויות ולפיה יש מקום להתוות את אופן ההפעלה של סמכות ההכרעה של הציבור או של נציגיו בנוגע להיקף המוצרים והשירותים שעל המדינה לספק . הותרת חופש פעולה מלא בהקשר זה למקבלי ההחלטות ( הרוב או נציגיו ) עלולה להניב תוצאות לא ראויות . גישת הזכויות מכוונת להתוות את אופן הפעלתו של שיקול הדעת השלטוני באמצעות תחימת היקף הפרישה של הזכויות החברתיות ( הקביעה אילו הם אותם מוצרים ושירותים המהווים "צרכים בסיסיים" של האדם < ואכיפת ההגנה על הזכויות בדרך של ביקורת שיפוטית . אולם הכרה עקרונית בחובה המוטלת על המדינה להגן על זכויות חברתיות ולספק צרכים שונים של הציבור אינה מהווה הנחיה מספקת שניתן לבסס עליה ביקורת שיפוטית . נדרשת עוד שורה של הכרעות ערכיות וקביעה של סדרי עדיפויות בתקציב שאינן נובעות מעצם ההכרה החוקתית בזכויות חברתיות . ההצעה המובאת כאן מכוונת להתמודד עם קושי זה : מצד אחד מוצע מתווה לאפיון מפורט יותר של אופן הפעלתו של שיקול הדעת השלטוני באשר להספקת מימון ציבורי של מוצרים ; אך מצד אחר מוצע להסיט את מוקד הפיקוח על אופן הפעלתו של שיקול הדעת השלטוני מן המישור השיפוטי למישור הציבורי . בהיבט הראשון , הטענה היא שיש למקד את הדיון בגיבושה של "תיאוריה של מימון . "ציבורי המימוש של זכויות חברתיות מתבטא בהספקת "מימון ציבורי" למוצרים מסוימים , כלומר חיוב כלל הציבור לממן את הספקת המוצר , תוך העמדת המוצר לשימוש חופשי של הציבור . בהתאם , המענה לשאלה מהו היקף המימוש הראוי של זכויות חברתיות נגזר מתוך " תיאוריה של מימון . "ציבורי תיאוריה זו היא אוסף התנאים שבהתקיימם ( ורק אז < מוצדק
|
|