|
|
עמוד:13
תסמונת הזיכרון המסולף מובילה אותנו לשקר חמור אחר , האשמת השווא . שלא כמו בתסמונת הזיכרון המסולף , בהאשמת השווא המאשים לשווא מודע לכך שהוא משקר . הפרק העשירי בוחן את תופעת האשמת השווא ואת הסיבות לה . צד אחר של האשמת השווא הוא הודאת השווא . הכוונה להודאה באשמה של אדם שלא עשה את שמיוחס לו . מדוע יעשה אדם מעשה המנוגד בבירור לאינטרס האישי שלו ? בפרק האחד עשר נדון בכך ונראה שלא תמיד הודאת שווא נוגדת את האינטרס של המודה . נתאר כמה מקרים מפורסמים של הודאות שווא בבריטניה , תציג הודאות שווא שהתבררו בישראל . נתייחס גם למקרים מפורסמים אחדים של ספק הודאות שווא הנעשים מפעם לפעם מוקד להתעניינות ציבורית . ננסה לאפיין את התופעה ונראה שהוראות שווא רבות קשורות באווירה ציבורית לוחצת , באופי החקירה וברגישות האישית של הנחקר . מדוע בוחר השקרן לשקר ? שאלה וו תידון בפרק השנים עשר . נראה שגורמים פנימיים כמו רצונות , תחושות , רגשות ושאיפות , יותר מאשר השכל הישר , הם שקובעים אם ייאמר דבר שקר . השקרן צריך להתגבר על המתח הקיים בין שתי נטיות תגובה סותרות : הלחץ לומר אמת והרצון להסתיר את האמת . כאשר הצורך לשקר איננו חזק במיוחד , תספיק הנטייה לומר אמת כדי למנוע את השקר . כאשר הנטייה לומר אמת איננה מהווה מחסום יעיל , נסמכת הבחירה בשקר על מספר מוגבל של כללים פשוטים וקיצורי דרך , המאפשרים לאדם להפוך מצב מורכב לפשוט וברור יותר . לעתים כללים אלה מסייעים להתנהג נכון במצבים מורכבים , אך לפעמים הם מובילים לטעויות שיטתיות , שאותן ניתן לנבא . אחת מהטיות השיפוט הללו היא הטיית העיגון , שלפיה אומדן מתוקן איננו מרוחק דיו מהאומדן הראשוני . מקרה פרטי של הטיית העיגון היא אשליית השקיפות , שלפיה השקרן מגזים ביכולתו של מקבל המסר לקרוא את מצבו הפנימי . הטענה היא שבני אדם קשובים למחשבות , לרגשות ולתחושות הפנימיות שלהם . כשהם משקרים , הם מודעים לכך ומרגישים זאת היטב . הם גם יודעים שהאחרים אינם יכולים לחדור למחשבותיהם ולקלוט את הדברים באופן שבו הם קולטים את מצבם הפנימי . אולם בגלל אפקט העיגון אין די בתיקון שהם עושים , והם חשים איך התחושות הפנימיות שלהם דולפות החוצה . ניתוח אובייקטיבי של המצב מראה שהרגשה זו איננה מוצדקת . אשליית השקיפות מציבה אפוא מחסום נוסף בפני מי שבוחר לשקר . עוד נדון בהשפעות שיש להטיות שיפוט אחרות , כגון זמינות וייצוגיות , על הבחירה לשקר . היפה הוא , שהטיות שיפוט אלה אינן שרירותיות והן ניתנות לחיזוי על פי מצבו הפסיכולוגי של השקרן . הפרק השלושה עשר פותח את הדיון בגילוי השקר וממשיך בהערכת היתר של היכולת לגלות שקרים . הטיה זו קשורה גם לביטחון יתר בשיפוט אמיתותן של אמירות . המציאות סותרת את האמונות האלה , ויכולתו של הקורבן לגלות את השקרים שמספרים לו מועטה מזו שהוא מאמין שיש לו . השאלה הבאה היא : מאין נובעת האמונה המטעה הזאת ? הפרק הארבעה עשר עוסק בהטיות שיפוט אחרות הפועלות על מקבל המסר . כמו שיוזם השקר צריך להתגבר על נטייה מוקדמת לומר את האמת , כך מקבל המסר צריך להיות מודע לנטייה שלו להאמין לדבריו . לנטייה להאמין יש יתרונות חברתיים , אך
|
|