|
|
עמוד:11
שיש להפריד בין אמנויות המרחב לבין אמנויות הזמן בהקשר בחירת מושא החיקוי המועדף והטיפול בו ; שהתמונה או הפסל הנייחים , המעסיקים את חושינו לאורך זמן וללא שינוי , פועלים על תפיסתנו אחרת מן השירה או היצירה המוזיקלית שמרכיביהן מתחלפים ללא הרף . ההשלכות של הבחנה יסודית זו השתנו בהתאם לנורמות האסתטיות של האוחזים בה ; כך נמצא לסינג מדגיש את כפיפותן של נורמות אלה לאידיאל היופי הקלאסי , בעוד רוסו בחן אותן לאור השאלה של עוצמת פעולתן המוסרית על הנפש ( פרק א . ( בין כך ובין כך , שני ההוגים וההולכים בעקבותיהם נמצאו עוסקים בשאלת תרומת האמנויות לחיים הראויים — האישיים והפוליטיים גם יחד . מעבר לטיעון האסתטי , הבכורה שנתן לסינג לדרמה , העדיפות שייחס וינקלמן לפיסול ( וינקלמן היה המלומד שכנגדו יצא לסינג בלאוקואון בוויכוח על ערכי היופי הקלאסיים ) והקדימות שהעניק רוסו למדיום המוזיקלי היו פרי נטיות אישיות של מחבריהן — מחזאי , חוקר אמנות ומוזיקאי . רוסו החל את דרכו כמורה למוזיקה ומלחין ( בנוסף לפרנסתו כמכוון צ'מבלי ומעתיק תווים ;( העובדה שתפארתו לא הייתה על הדרך הזאת לא שינתה את מסירותו לקידומה של המוזיקה , לפי תפיסותיו , ולביסוס תשתיתה הרעיונית . כך נמצא שצירי המחשבה שלאורכם נע חיבור מסכם זה עוקבים , בין היתר , אחר שלבים מכוננים בהתפתחות המוזיקה — לא הארכאית , שתולדותיה לוטים בערפל , אלא של הזמן החדש , משמע הסוגות והסגנונות המוזיקליים שנוצרו במהלך המאות 17-ה — 18-וה כפי שהשתרגו במגמות כלליות יותר של התקופה . להלן נבחן שלבים אלה בהקשר של שלושה צירי מחשבה מרכזיים המניעים את מהלך הדיון בחיבור זה , ומצרפים מגמות " במאה 18-ה הגדולה" שבה רוסו פעל על פי אופני מחשבה והתבוננות של ימינו אנו : הציר האחד הוא קוגניטיבי–לשוני ועיקרו בירור היחס שבין הפיגורטיבי למילולי ; הציר השני — אפיסטמולוגי , ועיסוקו
|
|