|
|
עמוד:11
מברא מספר שנות עבודתי במכון לכימיה באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן שבמינכן סיפקו לי הזדמנות להתבונן מקרוב , לא כתיירת , בחברה הגרמנית וללמוד פרקים מסויימים מעברה . באותן השנים , שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה העשרים , היה המכון לכימיה ממוקם עדיין במשכנו הישן , בלב העיר , בין תחנת הרכבת המרכזית ובין קניגספלאץ — כיכר המלכים . חלק מהמבנים של המכון נמצאו ברחוב שנקרא היום מייזרשטראסה ושהמשכו הוא ארציסשטראסה . באותו רחוב , בצדה המזרחית של כיכר המלכים , הקים היטלר את מרכז המפלגה הנאצית , משום שמינכן , ולא ברלין , היתה עריסתה ובשל כך זכתה בכינוי שטאדט דר בווגונג — עיר התנועה . בזמן הרפובליקה הוויימארית פיארו את אולם הכניסה של המכון פסלים של אבות הכימיה וחלוציה : יוסטוס פון ליביג , אדולף פון באייר , ריכרד וילשטטר והיינריך וילאנד . בליל הבדולח ניתנה הוראה לסלק את פסלו של וילשטטר משום שהיה יהודי . פרופסור וילאנד , שכיהן אז כראש המכון , מצא לנכון להוציא את כל הפסלים והחביאם במרתף . אילוצים של תנופת ההתפתחות המדעית והגידול האורבני המהיר של סוף המאה העשרים הביאו עמם את הצורך בדצנטרליזציה של העיר , והמכון לכימיה הועבר לקמפוס החדש ברובע גרוסהדרן , המרוחק מהמרכז העירוני . במשכנו החדש , בכל אחד מאולמות ההרצאה , ניצב במלוא הדרו פסלו של אחד המדענים , שסולקו בזמנו , והאולם נקרא על שמו . המבקר מתרשם שתקופת הנאציזם בגרמניה חלפה , ואנשי המדע שלה חזרו למלא תפקיד נאור . בחלקו הראשון של הספר , באקדמיה , נתלווה אל ריכרד וילשטטר , ובאמצעות הביוגרפיה שלו נצפה כיצד נסחפו אנשי המדע , על סף מלחמת העולם הראשונה , בגל הלאומני והתגייסו במכון קיסר וילהלם למדע בברלין לפיתוח גזים רעילים ואמצעי לחימה אחרים . אלברט איינשטיין היה בין בודדים שהתנגד בעקביות ללאומנות ולמיליטריזם . נלווה גם את היטלר הצעיר , מאז שהיה משוטט בתחנת הרכבת המרכזית במינכן עם הסרט האדום על זרועו כחייל נאמן למועצות החיילים של המהפכה , ועד לתפיסת השילטון , ונראה כיצד במהירות השתלבו מכוני קיסר וילהלם במשטר הנאצי ורבים מהם הפכו למרכזים של המדע הקטלני .
|
|