|
|
עמוד:11
בהתרחשויות אלו מעורבת האלוהות באופן טוטלי , כשרוח הקודש שורה על המאמין . הטרנספורמציה הריטואלית אמורה לכלול את ההשגחה האלוהית ולא רק את מעשי ידי האדם . אם נפריד בין שני סוגי ציוויים בכלל , ומקראיים בפרט : בין אדם לאלוהות ( ריטואל ) ובין אדם לחברו , נראה שפאולוס חשדן מאוד ביחס לחוקים המצווים לקיים את הריטואל ( כדי לזכות בצדקת אלוהים . ( הוא מעדיף להסתפק בציוויים המוגבלים מראש במטרתם : כינון קהילה " בריאה " ומלוכדת . אולם פאולוס אינו נכון לוותר לחלוטין על הריטואלים הנוצריים ( הקיימים עוד לפני פעילותו במסגרת האמונה המשיחית , ( ועל כן הוא מבקש לכוננם מחדש בהתאם להשקפותיו התיאולוגיות הייחודיות , כלומר כריטואלים המפנים את המאמין חזרה לקהילתו — קהילה המשתווה לאדונה ישו דרך האהבה . בכך מתמזגים ציוויי האהבה והריטואל : הריטואל נעשה אקט דתי שבו הקהילה מממשת הן את אהבתה לישו והן את אהבת בן–הקהילה לחברו , שכן הריטואל הפאוליני הנו גם המקום שבו האלוהות שותפה בכינון הריטואל מעצם השתוות הקהילה לאלוהות ( ישו ) עצמה . * * במהלך שנות חייו מצווה הנוצרי לחקות את ישו : להיזכר בפעולותיו על פני האדמה , בסבלו , בצליבתו ובקימתו לתחייה , ולשחזרם כמאמין החי–בו , במשיח . ישו הופך בעקבות מותו למושא האמונה עצמה , למושא החיקוי של המאמינים הצועדים בדרכיו כבנים מושפלים וסובלים . במהלך טקס סעודת האדון נזכרים בני הקהילה במותו של ישו משיחם ואדונם , ומזדהים עם סבלו ועם צליבתו . הריטואל מתייחס , למעשה , לסעודה האחרונה של ישו עם תלמידיו לפני צליבתו . בארבע הבשורות ובאיגרת הראשונה לקורינתים מוזכרת סעודה
|
|