|
|
עמוד:10
התקיפה , שממנה חששתי . היו יציאות כל ערב להצגות ומסעדות , היו נסיעות תכופות עם אשתי לאירופה . הרעב למרחב והפחד ממנו לא חדלו להציק לי . בכל נסיעה שכרתי מכונית ולא רציתי לצאת ממנה . מוגן בתוך המרחב ההדוק אך השקוף , מוצף ריחות של רכב חדש , ביקשתי להמשיך ולנסוע ולחתוך דרך השדות והכפרים והערים . מוזן בצבעיהם וצורותיהם , אך מוגן מכל פגיעה . הניסיונות ליצור ניתוק , למצוא חוץ בתוך הבית , לא עלו יפה . רכשתי דירות שבהן חדר עבודה נפרד בשבילי . הרסתי מחיצות , תכננתי חדרי עבודה על פי צרכים דמיוניים . בניתי לי בית בן ארבע קומות , שבשלוש מהן נבנו חדרי עבודה שיצרו מצבים של ניתוק : חדר עבודה בקומה עליונה , צמוד למרפסת הפתוחה לשמים ונשקפת אל יערות הכרמל . חדר עבודה בקומת הכניסה בעל כניסה נפרדת , וחדר עבודה במוסך עם גישה ישירה מן הרחוב . החדרים התמלאו בשאריות של מודלים , גלילי שרטוט , דפים כתובים שלא יכולתי להיפרד מהם שמא יחסרו , ולא הייתי מוכן לברור ולהשתמש במה שראוי מתוכם , מכיוון שהענקתי לכך משמעות סמלית של סיום , של סוף , של ויתור על מרחב אין סופי של אפשרויות . בדיעבד הסתבר לי שניסיתי לפצות על החרדה הלא מציאותית שהתעוררה בי לנוכח כל זיקה , כל שיוך : לבת זוג , למשפחה , למקצוע , לדברים שיצרתי . ביקשתי לבטל את הזיקה באמצעות תנאים מרחביים בעלי משמעות של הינתקות . חדרי עבודה בעלי גישה ישירה אל רשות הרבים , שמים פתוחים ונוף רחוק . בה בעת הייתי נתון בחרדה מתמדת מאובדן , שאותה כמיהה לניתוק עוררה בי . את החרדה השלכתי על מקומות רחוקים , זרים , פתוחים , ללא אחיזה . הרגשתי בבית רק במיטה — כשישנתי או כששכבתי עם אישה . כל שאר אזורי הבית הטילו עלי מועקה ושיממון . במקום לטפל בקשר שלי עם העולם , שהיה מלא חרדה וכעס , ביקשתי לעצמי מצבים מרחביים שבהם הצלחתי לחוות אותו איזון שבין חיבוק לבין אפשרויות פתוחות שנמנע ממני בשאר יחסיי . במקום לחוות את המרחב והגבולות של מקומות כחלק מן המצבים שבהם מצאתי עצמי , המשכתי לחוות אותם בהקשר הראשוני של בית ילדותי . שנים רבות לא רציתי בית . בניתי בית למרות רצוני , מכיוון שאבי היה מוכן לממן אותו , וחלם כי המשפחה המורחבת תתגורר בו לדורותיה , כמו שהיה נהוג בעולם שממנו הגיע ( איור . ( 1 . 02 גם את הבית הזה משכנתי והחלפתי בדירה , ואותה נתתי לגרושתי יחד עם כל החפצים שבתוכה . בכל מקום שלי שבו גרתי הוטבע זיכרון הבית הראשון שנותר שם , בעיר הרומנית האהובה השנואה , הראשונה שחיבקה אותי אך גם חשפה ניבי מתכת חדים . כמו באגדת ילדים , המשיך הבית האבוד להתקיים על פני האדמה תחת שמים בהירים ושמש חמימה , וכל בני השבט המשיכו לקיים בו את שגרת יומם השקטה , המפויסת , גם אחרי שירדתי אל מתחת לפני האדמה אל עולם אחר , מקביל , ששמיו אדמה והאפלה שלו מאירה . בגרתי , נשאתי אישה והולדתי ילדים בעוד אמי ממתינה לי שם למעלה , על פני האדמה . הבית והחצר ועץ האגוז צמחו ובגת ונופם הלך וגדל סביבם , ופירות העץ הלכו ושפעו מדי שנה . החלטתי להתחיל מחדש ובלי שאדע חנקתי בתוכי קינה על הבית שנלקח ממני ואולי על הילדות שהותרתי בו , ובלי שאדע החלטתי שלא יהיה לי יותר בית שאצטרך לעזוב ולא היה לי יותר בית . האישה הייתה ביתי ואחר 1 . 02
|
|