|
|
עמוד:9
מבוא על מסורת ותמורה בהלכה קשה מאוד להעלות על הדעת חברה אנושית שבמשך שנים ודורות אין בה שינויים ותמורות . ואמנם , שינויים כאלה היו גם בימי קדם ובחברות קדם מודרניות , ולעתים היו אלו שינויים חדים וחריפים ; דוגמא מובהקת לכך , מתולדות עמנו , היא חורבן בית שני . אולם לאורך ההיסטוריה האנושית היו רוב התמורות הדרגתיות , וניתן היה לקיים בקלות יחסית את הדימוי של " אין חדש תחת השמש . " כך היה גם בעולמה של ההלכה . אמנם , גם בלא שינויים חברתיים היסטוריים כלשהם הייתה צפויה תמורה מסוימת בהלכה , כתוצאה מן הפעילות האינטלקטואלית של חכמי התורה : "אין בית מדרש בלא חידוש . " אולם מעבר לתמורות שמקורן בפרשנות ובחשיבה הדתית כשדות יצירה אוטונומיים , ההלכה קשורה בטבורה למציאות החיים הממשיים ול"שפה 1 הטבעית" של החברה והדור . גם בתקופות קדם מודרניות ניכרו תמורות הלכתיות שמקורן בהיענותם של חכמי ההלכה למתבקש מן השינויים החברתיים והכלכליים ; אלא שכמו מתינותן של התמורות החברתיות , כך גם מתינותן והדרגתיותן של התמורות ההלכתיות . דרך נוספת , בה נשמרו הקירבה והמתאם בין אורח החיים היהודי לבין המציאות החברתית ההיסטורית , הייתה באמצעות ה"מנהג . " אנו רגילים לחשוב על המנהג כמימד משמר וסטאטי בתרבות הדתית , אולם מנהגים רבים החלו , למעשה , כחידושים - התנהגויות ומעשים שנולדו לא מתוך עיון בספרות ההלכה , ושהפכו בהדרגה ל"מובנים מאליהם . " בזיהוי התנהגויות אלו כבעלות תוקף נורמטיווי יש משום הכרה במקור של 2 יצירתיות דתית בעולמה של היהדות . עם זאת , הקניית תוקף לחידושים אלה מותנה , במידה רבה , בהתקבלותם "אגב אורחא" ובהעלמה מסוימת ; רק לאחר שנים של קליטה והפנמה "בלי משים" הופך מנהג לכשר ומקובל . נראה איפוא כי התנהגות דתית חדשה תוכל להתקבל וליהפך למנהג בעיקר במציאות חברתית שבה המודעות לתמורה הנה מועטה , ושתודעת הרציפות 3 ה"חלקה" והמובנת מאליה עם העבר הנה חזקה וברורה . תמורות העת החדשה הנן שונות מאלו של העבר , הן בתכיפותן והן בחזית הרחבה שבה הן מתרחשות . עקב כך נוצרים במהירות יחסית פערים הולכים ומתרחבים בין דפוסי החיים של העבר לבין אלה של ההווה . יתר על כן , ואולי חשוב יותר לדיוננו הנוכחי : תמורות אלו מערערות לא רק את הרציפות עם דפוסי החיים של העבר , אלא את תודעת הרציפות של בני
|
|