|
|
עמוד:יב
ביטוי למאמץ ש"הוא בעל זכויות וראוי לשבח בתחומו , אבל אין לו קשר לעיון פילוסופי" ( סעיף , 3 בהערה ) במושג המשפט . הסיבה העיקרית לכך היא שהצגת דברים היסטורית כזאת מותנית תמיד בנסיבות אקראיות בלבד , ובשמן לעולם לא נוכל לטעון שיש לה תוקף של הכרחיות כמו שהגל תובע מהבירור הפילוסופי של מושג המשפט . מסיבה זו הגל קובע שהצגת הדברים העוקבת אחר התממשותו של מושג המשפט לכדי אידיאה צריכה להיות הצגת דברים המחלצת את המהותי ואת ההכרחי שבמשפט , עד כמה שהדבר מגולם בפרקטיקה המשפטית שאמנם באה לידי ביטוי בהיסטוריה של החוק הפוזיטיבי . מהות זו והכרח זה הטמונים בהיסטוריה של המשפט הפוזיטיבי ומחולצים באמצעות שיקול הדעת הפילוסופי אינם ניגודו של מה שמופיע בהיסטוריה של החוק הפוזיטיבי , אך הם גם אינם זהים עמו ; צורתו של החוק הפוזיטיבי היא מעין מתווך להתהוותם של מהות המשפט וההכרח המשפטי ולהתעצבותם ככאלה . המשפט הפוזיטיבי הוא אחרותו העצמית של המשפט הפילוסופי , של משפט הטבע , כלומר בתיווכו של המשפט הפוזיטיבי מתהווה ונחשפת מהותו האמיתית של המשפט כאידיאה , כמושג המלא והממומש של המשפט , מימוש השב ונותן הצדקה פילוסופית ותוקף פילוסופי לקיומו של המשפט הפוזיטיבי . וכך מבטא הגל רעיון יסוד זה בסעיף : 3 " משפט הטבע , או המשפט הפילוסופי , שונה מן המשפט הפוזיטיבי , אבל לסלף את ההבדל ביניהם ולהפכו לניגוד ולסתירה יהיה בבחינת אי-הבנה גדולה . " הגל מבקש , באמצעות הדיון הקצר בהבחנה בין משפט פוזיטיבי למשפט פילוסופי , לתת בידי הקורא תיאור של מאפייניו הייחודיים של שיקול הדעת הייחודי שבאמצעותו הוא יצדיק לא צורה מסוימת של חוק פוזיטיבי אלא את עצם הרעיון שאנו מקבלים על עצמנו לנהל את חיינו המשותפים בכפיפות למרותו של חוק כלשהו . וברגע שבו הגל מניח את קיומה של צורת חיים פוליטית כעובדה נתונה ויוצא לחפש את שיקול הדעת הרציונלי המצדיק אותה עמדתו נחשפת בבהירות כחלופה לפילוסופיה הפוליטית המושתתת על עקרון האמנה החברתית . בעוד עקרון האמנה החברתית יש בו הצדקה רציונלית לפועל היחיד , הצדקה המסבירה מדוע החלטתו לעבור ממצב הטבע למצב החברתי-מדיני המושתת על הנכונות לכוף את עצמו לחוק היא החלטה ראויה ונכונה , הנחת המוצא של הגל היא שבני האדם שרויים כבר במצב חברתי-מדיני שבו יש כפיפות לחוק , ומתוכו הם חותרים לבאר כפיפות זו לא על יסוד של מסורת או של רצף השתלשלות אירועים , ולא בהידרשות למניעים פרגמטיים גרידא , אלא דרך ניתוחה כהתפתחות ההכרה
|
|