"פתאים במלכודת"

עמוד:19

" פתאים במלכודת " אפרים לפיד 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים מאת : שלמה גזית . הוצאת זמורה ביתן , . 1999 שלושים שנות מדיניות ישראל בשטחים אינן רק תאריך עגול , אלא הזדמנות טובה להציג למקבלי החלטות ולציבור הרחב את המדיניות והמעש בתחום רגיש וחשוב של שלטון ישראל ביהודה , שומרון ועזה בנקודת הזמן הסמוכה ביותר לגיבוש הסדר הקבע עם הפלסטינים החיים לצדנו . אין מתאים יותר מגזית , שליווה את המדיניות הזו בשנותיה הראשונות ומסתכל על הדברים "מבפנים ומבחוץ" בעת ובעונה אחת , לכתיבת ספר זה . הספר בנוי בגישה כפולה : מחד , תיאור כרונולוגי של הנעשה בשטחים בהתאמה לתקופות הכהונה של שרי הביטחון , מתוך תפישה כי כל שר ביטחון ממשה ד"ן ועד יצחק רבין טבע חותם מדיניות אחר , וחלק נושאי - ניתוח של סוגיות מרכזיות בשטחים : העתיד המדיני , הביטחון , הבחירות המוניציפליות , מדיניות ההתנחלות ועוד . לספר נספחים טובים מאד כמו מפות מתהליכים שונים בהיסטוריה של השטחים , הוראות פתיחה באש לחיילים , יוזמת שלום של ממשלת ישראל ( 1989 ) וחבל שאין נספח הסכם אוסלו להשוואה וללימוד . צה"ל לא הכין עצמו לממשל צבאי . הניסיון הקצר שהיה במבצע קדש ( ממשל צבאי ברצועת עזה ) הסתיים בקול דממה דקה ובכל השנים שלאחריו היה גורם אחד בצבא שנערך לכך - הפרקליטות הצבאית , בראשותו של הפצ"ר , אז מאיר שמגר . כמה סמלי הדבר כי הרי ההיבטים המשפטיים בצה"ל , במערכת הביטחון ובמערכת הממלכתית היו דומיננטיים מאד גם בשיגרה וגם בגיבוש הפתרונות ארוכי הטווח . החל מסיום המלחמה ביוני ' 67 נאלץ צה"ל להתמודד בשטח עם מציאות צבאית ואזרחית של מאות אלפי תושבים ערבים . הנטל היה על המפקדים הצבאיים שרובם לא התנסו בפתרון נושאים כאלה , אך השכילו ברוב תושייה למצוא מענה מתאים למצב החדש . כמו שקורה בתולדות העמים , התמזל המזל ושר הביטחון הראשון שנאלץ להתמודד עם המצב החדש היה משה דיין שהוביל מדיניות חדשה ומעניינת - הקמת גוף צבאי-ב 0 חוני , מפקדה הכפופה במקביל לשהב"ט ולרמטכ"ל . המפקד הראשון ? מתאם הפעולות בשטחים - היה שלמה גזית עד , 1974 עת מונה לראש אמ"ן בעקבות ועדת אגרנט . " ישראל האמינה כל השנים כי הזמן פועל לטובתה" משפט זה בנוסחים שונים עובר כחוט השני מאז , 1967 סיום מלחמת ששת הימים , בדבריהם של מנהיגינו ומנחה את המדיניות האזרחית בשטחים . ישראל ראתה את ארצות ערב , מצרים , ירדן וסוריה , כבנות שיח לגבי עתיד השטחים : הגדה המערבית , רצועת עזה והגולן . רק בשלבים מאד מאוחרים , כעבור עשרים שנה , עם פרוץ האינתיפאדה ( 1987 ) הפכו הפלסטינים לגורם ממשי והיה ברור כי העתיר הוא בהידברות עמם . עם זאת המחלוקת הפנים - ישראלית על העתיד המדיני של השטחים נהפכה עד מהרה לאחת הבעיות המרכזיות במדיניות הישראלית . גזית מביע תמיהה על כך שהממשלה לא הבינה כי אין סיכוי לקיים שלטון כיבוש צבאי לתקופה בלתי מוגדרת . ( עמי ( 33 ומתפלא כי נעלמה מההנהגה הפוליטית בישראל העובדה כי העם השכן מטפח שאיפות לאומיות . כמעט למן הימים הראשונים ברור היה למופקדים על השטחים כי הם פועלים בבית זכוכית ( עמי . ( 51 מצב שהיה שונה מאד ממה שהורגלה המערכת הצבאית עד אז . המחבר עומד על שלושה גורמים עיקריים שהשפיעו על עיצוב המדיניות בשטחים.- הראשון - הגישה האסטרטגית שסירבה להכיר בקיומה של אומה פלסטינית ואסרה על כל פעילות פוליטית של התושבים הערבים . השיקול השני היה כי יצירת עובדות ישראליות בשטחים תקבע את אופיו של הפתרון העתידי , והביטוי המעשי לכך הוא הקמת התנחלויות בשטחים והשילוב המעמיק בין כלכלות שני המשקים . הגורם השלישי היה התנהגות האוכלוסייה הפלסטינית , התפרעויות וטרור שהביאו לצעדי מניעה , הרתעה וענישה . y wi \ u 2 ₪ D'Dnin n הראשונות , בשעה שמשה ד"ן , שמעון פרס ועזר ויצמן , היו שרי הביטחון , בל 0 ה העדיפות לנושאים האזרחיים של ניהול השטחים . החל מתקופת הכהונה של מנחם בגין התעצמה מעורבות הצבא בתהליך קבלת ההחלטות והשיקול האזררוי-המנהל נעשה משני בחשיבותו . בתשע השנים , עד , 1977 סיום כהונתו של שמעון פרס כשהב , 0 " ראה הרוב בישראל את המדיניות בשטחים כסיפור הצלחה . בנסיבות אלה נדרשו אומץ ודמיו ! רבים כדי לערער עליה לפני שהחלה הידרדרות של ממש . השינוי הפתאומי והמשמעותי היה , כמובן עשור אח"כ ב1987- באירועי האינתיפאדה . המימסד המדיני והצבאי התקשה להבין שצעדי הענישה ה"שגרת"ם" מיצו את עצמם ולא הניבו עוד תוצאות אפקטיביות . היה זה גם מבחן ראשון בתולדות צה"ל שבו עמדה המערכת הצבאית מול ציפיות שבאו מן המערכת המדינית ואנשי הביטחון הבהירו כי לא יניחו לפוליטיקאים להשתמש בהם ככיסוי לבעיותיהם הפוליטיות . ההישג החשוב ביותר של המתקוממים היה במישור המדיני - אילוץ כל הצדדים לבחון מחדש את עמדותיהם המקובעות ולהציג גישות חדשות . התחושה בקריאה היא , כי גזית , המבסס דבריו על פרוטוקולים , מסמכים ורשימות אישיות , מסוגל להיות בר-פלוגתא וביקורתי למעשים ולהחלטות גם מהתקופה שהוא נשא באחריות . לפני שלושים שנה היה בין האופטימים ואילו עכשיו הוא משאיר את ההחלטה לקורא עצמו . קריאה בספר מזמנת שוב את העונג שבהסתכלות על דברים בדיעבד-התרשמות מההישגים ובצידם התדהמה "איך לא צפינו לאן זה מוביל . " בספר גם טמונה שוב ההמלצה ללמוד מההיסטוריה כדי לא לחזור על טעויות .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא