|
|
עמוד:9
הוא הודפס במהדורה שלישית כבר ביוני באותה שנה , והוא מהווה אבן יסוד בשיח האינטלקטואלי השחור גם כיום . דו בויז פותח את ספרו ב"ראשית דבר , " שבה הוא מגדיר באופן נועז ונבואי את הבעיה של המאה העשרים כבעיית " מחסום הצבע . " דו בויז מדבר על אותו קו צבע דמיוני המחלק את החברה האמריקנית ללבנים ולשחורים , קו שהלך והתחדד בעשור האחרון של המאה התשע עשרה . בעקבות מתן תוקף לחוקי ההפרדה הגזעית על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית ב , 1896 עלה הצורך להגדיר באופן מדויק מיהו " שחור . " תשובתם של כל המחוקקים במדינות הדרום הייתה כי שחור הוא כל מי שיש בדמו ולו טיפה אחת של דם שחור . (" the one drop rule" ) על כן , כל אדם שהיה לו דם שחור נדון לחיות בסטטוס נחות , ונדון לסבול דיכוי , אפליה ואי שוויון . חוקי הסגרגציה בוטלו רשמית רק ב , 1954 בפסק הדין הידוע בשם " בראון נגד משרד החינוך . " אך בפועל , אי שוויון בוטה המוכתב על ידי " מחסום הצבע" נמשך אל שנות השישים של המאה העשרים , עשור שנודע בשל המאבקים למען זכויות האזרח לשחורים . יש שיטענו כי אי השוויון והיחס המפלה והגזעני בחברה האמריקנית עדיין לא מוגרו דיים . כל אחד מארבעה עשר הפרקים שבספר נפתח בשורת תווים הלקוחה משירי נשמה שחורים , ולצדה ציטוט של שיר מהקנון המערבי ( ביירון , טניסון ועוד , ( מלבד הפרק האחרון , שבו גם השיר הכתוב הוא מהמסורת השחורה . דו בויז מסב את תשומת לב הקורא למשמעות המוזיקה ולחשיבותה המיוחדת בחיי השחורים . התווים , שמקורותיהם ומשמעותם מובהרים על ידי דו בויז בפרק האחרון , " על שירי התוגה , " מייצגים מוזיקה המבטאת את סבלם העמוק של העבדים ואת כמיהתם לעולם טוב יותר . אך יתרה מזאת , בזיווג של שירה שחורה ושירה מערבית טמונה טענה מרחיקת לכת וחדשנית
|
|