בתל־אביב

עמוד:53

בתל'אביב ב לא אני דירה ראיתי שערב זו שברחוב הרבה אחד מיררה כי השחר עדיין אמי בתל אביב היה בבכי מגויס והוא נשארנו ורוב ביקש זמנו כחדשיים ימים לנחם עשה אותה במחנה . אינני . את . זוכר יודע אבי בדיוק מה היה הענין , אך משום מה נדמה לי כי המדובר היה במשפטם של כ 50 מחיילי הגדוד שעברו עבירה משמעתית והועמדו לדין . אבי עמד לצאת אותו ערב למצרים ( שם צריך היה להתנהל משפטם ) כדי להגן עליהם . אמי חשבה שבכך יסכן את עצמו . נדמה לי שגם צדקה ושיחסיו עם שלטונות הצבא הבריטי הורעו במידה חמורה מאז אותו משפט , דבר שגרם , או לפחות זירז , את שיחרורו מן הצבא ואחר כר נחשב גורם מחמיר בקביעת ענשו הוא כשהופיע כנאשם בפני בית דין צבאי בריטי אחר . בכל אופן , היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שזוכר אני את אמי בוכה . ממש כך . אולי לכן גם זוכר אני את הענין היטב כל כך . היא ישבה כשהיא ממרקת את שערה הארוך ( אולי עתה זה חפפה את ראשה ) והזילה דמעות , כמעט ללא קול , והוא עמד מאחוריה ודיבר . באותה תקופה הרבינו להיפגש עם אנשים . בשדרות רוטשליד מס' 1 התגוררה משפחת רוזוב . אינני יודע אם הגיעו מלונדון לפנינו או אחרינו , אך בכל אופן היו שם , אף שרוב בני המשפחה ישבו בפתח תקוה , שאביו של ישראל רוזוב היה מראשוניה . ערב אחד סעדנו שם שלושתנו . אל שולחן ארוך ישבו אורחים רבים . אחרי הסעודה ירדתי מהכיסא אל מתחת לשולחן והוקסמתי ממערכת זוגות הרגליים שנתגלתה לעיני . בכיסי היה שרוך ובאמצעותו הצלחתי לקשור בשקט את רגליהם של שנים מן המסובים בלי שירגישו בכך . במהומה שקמה שעה שעמדו גם המבוגרים לעזוב את השולחן נתגלה העבריין . אין לי כל ספק כי אבי נזף בי , כי בתעלולים מעין אלה ראה תמיד חוסר נימוס , ותמיד הקפיד להסביר לי את חשיבותם של נימוסים . אולם אינני זוכר את הנזיפה . נשתמרה רק ההרגשה הטובה שלאחר תעלול מוצלח . פעם הלכנו להצטלם אצל סוסקין הצלם . היה זה לאחר ששלמה זלמן , ידידו של אבי והמוציא לאור של ספריו , הגיע לארץ . ( זאת אני יודע מכיון שגם הוא

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא