התקופה הרוסית

עמוד:35

פרשה עתון על השולחן ועליו העמידה נר שלאורו יכולתי להכניס את כדוריות העופרת המפוזרות על פני השולחן לתוך חור קטן שבמיכל . לאור הנר הזה קראתי ידיעה בעתון הפרוש על השולחן : "צבאנו עומד להתקיף את תורקיה מקווקאז . " היה זה כנראה זמן קצר לפני צאתנו את רוסיה , כי רק אז למדתי לקרוא . זוכר אני כי שמחתי מאד ובישרתי את הבשורה לאמי , כי חשבתי שפירוש הדבר שעוד מעט תיכבש פלשתינה "על ידינו" ותשוחרר מעול החורקים . אני מספר זאת מכיון שכיום ברור לי שלא מעצמי הגעתי לרעיונות כאלה . משחר ילדותי אהבתי מפות וידעתי בדיוק היכן נמצאת פלשתינה . גם השיחות שהתנהלו בביתנו נסבו על נושאים ציוניים . בין באי ביתנו באותם הימים היה גם אדם אחד שעשה עלי רושם כביר : יוסף טרומפלדור , הגידם . לימים למדתי לדעת כי בתקופה ההיא דווקא טיפל בבעיה זו . אולי היתה כאן השפעת דבריו . אך למסקנה זו ש"אנו '' ( הרוסים ) נכבוש עכשיו את פלשתינה מן הקווקאז הגעתי בעצמי . באותו הערב קרה גם אסון קטן , ואולי לכן זכור לי הענין : שרוול חולצתי התלקח באש משלהבת הנר ואני נכוויתי בזרועי קשה למדי . הניאניה שלי שכנראה הגיעה למטבח לקול צווחותי , החליטה לבשר את הבשורה לאמי . באותה התקופה , אחרי מהפכת קרנםקי פסקה ההכנסה מן ה"מוסקובסקיה וידומוסטי" ואמי פירנסה את שנינו בעבודתה כאחות מעשית באחד מבתי החולים הצבאיים שבעיר . הניאניה ציפתה לאמי בחדר המדרגות וכאשר שמעה אותה מטפסת ועולה לקומה השלישית בה התגוררנו נפלה על הרצפה והתחילה צורחת "ערינקה נשרף . " אמי התעלפה . בריה מוזרה היתה ניאניה זו , אך כנראה טיפוסית לרוסיה של הימים ההם . את מהפכת קרנסקי אני זוכר היטב . בן שש הייתי , ובהשפעת הניאניה הייתי מלוכני . נכון יותר לומר שהגיבור המדיני שלי היה הצארביץ' - זה היצור העלוב , בנו של הצאר , שסבל ממחלת הדימום ( דמו לא היה נקרש ) ואשר באמצעותו השיג כוהן הדת הפראבוסלאבי ראספוטין שליטה כה גדולה על המלכה ( הוא היחיד שבכשפיו ידע להפסיק את הדימום . ( והנה התחוללה המהפכה ואני עברתי לצד המהפכנים שהתקבצו בבית שמאחורי ביתנו וירו במכונות יריה וברובים מעבר לגג שלנו . זה היה מאד שמח . המהפכנים ניצחו , אמי החליטה שעליה להראות לי את המהפכה . אמרה אחר כך שחשבה כי "הילד כבר לעולם לא יזכה לראות מהפכה אמיתית . " הלכנו לראות את בית הסוהר לאסירים מדיניים , שאותו העלו המהפכנים באש אחרי ששיחררו את האסירים ( אלא שאחדים , שהיו אסורים בצינוק שבמרתף , נספו בכל זאת בלהבות . ( חורבות הכלא עדיין העלו עשן . מסביב התהלכו אנשים חמושים . אך חזרנו הביתה והנה פרץ קרב כלשהו בפרוספקט שלנו . עוד כמה שניות והיינו נקלעים לקו האש . דברים כאלה נשארים חקוקים בזכרון . משום מה היה היום ההוא

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא