|
|
עמוד:13
שנפלו במלחמות ישראל , מתוך עדה בת 100 , 000 נפשות . 1 , 200 נכים 110 , אלמנות ו375- יתומות ויתומים ... לכן יום הזיכרון הוא של המשפחה , של העדה , ובראש ובראשונה הוא של המדינה . דאגו במגזר ל"חלוקת עבודה : " חמש שלוחות של מרכז יד לבנים בכרמל ובגליל . תפקידו של כל רכז שלוחה , להיכנס הביתה למשפחה כמעט פעם בשבוע ולשאול "מה חסר לכם . " ? סידור זה נועד למנוע תסיסה בעדה שקשרה את גורלה בגורל המדינה , באמצעות גורמים שונים . סעדי זיאד מסר נתונים על 156 החללים בני העדה הבדווית . הטקס הראשון של יום הזיכרון היה ב , 1992- כאשר בני המשפחות הבדוויות התאגדו להקים אתר הנצחה לחללים . בעדה הבדווית אין בית עלמין צבאי מכיוון שכל חמולה קוברת בחלקה שלה . לכן , באתר ההנצחה הארצי מתקיים הטקס לכ 10 , 000- איש . בעדה מתקיימות פעולות הנצחה רבות , במערכת החינוך ובקריאת צמתים או רחובות על שם חללים . כל נער בדווי משתתף ביום עיון בנושא . משה רובוביץ " : בשנים האחרונות אנחנו עדים להרחבה של מעגלי האבל , מעבר לבן זוג וילדים , אל בני זוג ובנות זוג , אף שאינם נשואים , לאחים . זה בא לידי ביטוי באופן בולט מאוד בהתדיינות של החברה הישראלית סביב הנושא . קיים ויכוח ציבורי בנושא הצפירה , יותר ויותר משפחות נעדרות מטקסים ממלכתיים ומעדיפות אירועים פרטיים . מערכת החינוך איננה חיה בחלל ריק . התלמידים והמורים מביאים אתם לכיתה את כל השאלות והספקות . המפגש הזה בין המורה המבוגר או המורה המבוגרת לבין התלמידים הצעירים - מפרה את השאלות האלה , נותן להן את הלגיטימציה והאפשרות להתמודד . ולא תמיד יש פתרונות . הלחץ לביטויים אינדיבידואליים , אוונגרדיים , שהצעירים מגדירים כביטויים רלוונטיים להם - הולך וגובר עם הזמן . והמורה או המורה בכיתה מוצאים את עצמם בקושי גדול , להטמיע בקרב התלמידים את החשיבות של הביטוי האינדיבידואלי לרגש ולצער מצד אחד , ולהבהיר לתלמיד שהוא חלק מקהילה , חלק מעם , מצד אחר ; שהוא איננו פטור מביטויי האבל הרשמיים , הציבוריים , או כפי שאנחנו קוראים להם , הטקסים . מערכת החינוך אינה צריכה לפתור את המתח שבין המודרניזם ובין הפוסט-מודרניזם . על מדינת ישראל - ומערכת החינוך אתה - ללמוד לחיות בצל המתח הזה . הפתרון צריך לאפשר את המתח הזה , ללמוד לחיות אתו - לא כאילוץ , אלא כדבר חיובי שאני רוצה בו . ככל שהחברה תתבגר ותלמד לחיות עם המתח הזה , כך תהיה ההתבגרות האמיתית של החברה . " אלי בן שם מחשיב מאוד את הקונצנזוס הלאומי הראוי בנושא יום הזיכרון . לדבריו , רוב בני המשפחות השכולות אינם מצליחים לחגוג את יום העצמאות " . אחרי הטקס , אני אישית , ואני בטוח שהרבה הורים אחרים ' , גמורים' לגמרי ואי אפשר לחגוג . החיבור של יום העצמאות ליום הזיכרון הוא ראוי . ביום הזיכרון , אני חש וכמוני הורים רבים כמו שעון קוקייה . אנחנו עושים קוקו ל24- שעות , כל עם ישראל מחבק אותנו , עוטף אותנו - ואחר כך יש לנו עוד 364 ימים להתמודד , כשכולם שוכחים , וזה העניין החמור . אני חושב שהמדינה לא השכילה , בלשון המעטה , להנחיל מורשת ואנחנו רואים זאת במיעוט הנוכחים בטקסים הצבאיים . " בן שם יזם מהפך בבתי יד לבנים . הם נהפכו לבתים תוססים , ופועלים בהם חוגים שונים לכלל הנוער " . אנו תלויים רבות בראשי עיריות בנושאים הללו , ולכן יוזמים את 'חוק יד לבנים' בכנסת , כדי שלא להיות תלויים בהם . מקוממת אותי התופעה שבבתי העלמין הצבאיים נקברים בניגוד לחוק סוהרים , שוטרים וגם יהודי שהיה חבר של בן גוריון . לאיש אין אומץ לב לגעת בזה . " אל"מ דפנה הררי הדגישה את החשיבות להגיע לכל משפחה שכולה , לסייע בכל מה שניתן , ולזכור תמיד כי ההורים והמשפחה הקרובה הם המעגל הראשון שיש לטפל בו . צה"ל החל בשנים האחרונות לשלב משפחות שכולות במשלחות "עדים במדים" של הקצינים הסדירים לפולין להיכרות עם השואה . חיוני לעודד שילוב של המשפחות בפעילויות צבאיות מסוג זה . צריך לסייע למפקדים שחוו שכול כמה פעמים ואשר נאלצים להתמודד עם המטען ההולך וגובר . מושב שני יום הזיכרון - גישות באקדמיה לנושא הזיכרון והשכול משתתפים : יו"ר המושב - אפרים הלוי , יו"ר המל"מ ולשעבר ראש 'המוסד ; ' ברוך ברוך - אדריכל , משרד ברוך סלומון , מתכנן אתר ההנצחה לחללי המודיעין ; ד"ר עליזה לביא - המחלקה למדעי המדינה אוניברסיטת בר אילן ; פרופ' שמשון רובין , פסיכולוג קליני , חוקר ומטפל בתחום השכול אוניברסיטת חיפה . ברוך ברוך סיפר על הקמת אתר המל"מ בתחרות ארכיטקטונית על-פי פרוגרמה שקבעה כי האתר הזה חייב להיות פעיל כל ימות השנה . הוא סקר אלמנטים שונים שהיו חשובים בבניית האתר : התכנסות למקום שקט - יצירת עולם בתוך עולם ; שימור איכויות קיימות במקום , כמו חורשת האיקליפטוס ; שמירה על "עוצמה שקטה ; " בניית המבוך כמטאפורה לעבודת המודיעין , כמצב של שומר סוד שלעולם לא יודע מה מחכה לו בפינה ; עקרון הצמצום - המינימליזם , ושימוש בחומר מקומי - גוונים מקומיים של כורכר ואבן . פרופ' שמשון רובין שוחח על הזיכרון : מי זוכר , מה זוכרים ומדוע זה חשוב . הראשונים במעגל הזיכרון הם ההורים , ואחריהם בני משפחה , אלמנות , חברות לחיים - לא תמיד נשואות , אחים , ילדים , יתומים , קרובי משפחה , והמעגל מתרחב לחברים מכל תקופות החיים ולאנשים שלא הכירו את הנופל כלל , כמו ילד שנולד אחרי מות אביו . הנושא הבא בדבריו היה : מה אנחנו זוכרים , מה אנחנו חושבים , מה המסר , מהי משמעות המוות של אנשים ככלל . הלן קרא , יוזמת האירוע
|
|