|
|
עמוד:35
בזמן אפקטיבי על מגמות , תהליכים , צעדים קונקרטיים , שינויים ותפניות אצל היריב המחייבים אותם לפעולה , תגובה והתארגנות בתחום הביטחון הלאומי . אנחנו מחלקים אותה לשני סוגים עיקריים : התרעה אסטרטגית / מצטברת - זאת התרעה ארוכת טווח המיועדת להצביע על תהליכי התעצמות של האויב , תוכניותיו ארוכות הטווח ושינויים חדים במדיניות שלו ( למשל בניית יכולת גרעינית איראנית ; או לחלופין הצבעה על הנכונות הסורית בתחילת שנות ה 90 להיכנס לתהליך מדיני . ( ייעודה המרכזי הוא לבנות את הכוח והמדיניות המתאימה . התרעה קונקרטית / טקטית - היא נמדדת בדקות , שעות , ימים , שבועות ומספר חודשים קצר ( למשל התרעה על ירי טילים או חטיפת חיילים . ( אפיונה המרכזי הוא בכך שהאויב קיבל החלטה קונקרטית לבצע את אחת מתוכניותיה בעיתוי קרוב , והוא נוקט בנחישות בצעדים שונים על מנת להוציאה לפועל ( למשל החלטה על יציאה למלחמה . ( מהיכן נובעת הטעות בעשיית גזרה שווה מהפתעת מלחמת יום הכיפורים להפתעה כביכול בששת הימים ? בשני המקרים הערכת אמץ גרסה שמצרים שואפת למלחמה , אלא שאין היא מוכנה לכך מבחינת היכולות שלה , ולכן הסבירות למלחמה היא נמוכה בטווח של שנתיים או שלוש שנים . לקראת מלחמת ששת הימים נשענה הערכה זו על המרכיבים הבאים : ראשית , כשליש מהצבא המצרי היה מרותק למלחמה בתימן . שנית , תפיסת הביטחון המצרית ( שקיבלה על ידי חסנין היכל גם ביטוי פומבי ) גרסה שמצרים אמנם עברה כבר את השלב האסטרטגי של "הגנה איתנה" מול ישראל , אך אינה כשירה עדיין לעבור לשלב המכריע של התקפה , ולכן היא מצויה ( קיץ (' 67 בשלב ה"הגנה . " שלישית , על פי מידע ערכי ביותר ( נכון לתחילת ( 67 נאצר שלל לחלוטין אפשרות של מלחמה , ונימוקו המרכזי היה שמצרים אינה מוכנה כלל וכלל למלחמה , ובוודאי כאשר הצבא המצרי תקוע בתימן . רביעית , לא אותרו אימוני התקפה מצריים על בסיס תוכניות התקפיות כל שהן . " אתם רואים , " אומרים בעלי הגישה של הכישלון , "זאת הייתה הערכה שגויה , ולכן הופתענו כמו ביום הכיפורים , ואמץ שוב הוכיח שהוא לא שווה הרבה . " להלן אוכיח שזאת טענת הבל , הנובעת מבורות או מרשעות או משתיהן כאחת הפרכת גישת הכישלון - אחת לאחת לא הייתה הפתעה מכניסת הצבא המצרי לסיני . תחילה כמה עובדות פשוטות , שכנראה טרם ידועות לציבור . ובכן , בליל 14-13 במאי , 1967 העבירו המצרים לסיני , בחשאיות גמורה , חטיבת חי"ר בציר המתלה לכיוון נחל . אמץ איתר את העברת החטיבה , וענף 6 האחראי למצרים הוציא "צבעוני" ( נייר מודיעיני מיוחד לצורכי התרעה עבור הקברניטים ) על כך כוונת המצרים לא הייתה ידועה עדיין , והענף העריך כי ייתכן שנוכח המתיחות מול סוריה , מצרים חוזרת על מה שעשתה ב 1960 ( במה שנודע כ"מבצע רותם , ( " כאשר החדירה כוחות לסיני נוכח המתיחות שהייתה אז עם הסורים . במקביל להחדרת החטיבה שלחו המצרים לדמשק את שר ההגנה שלהם , פאוזי , כדי לברר האם אכן יש ריכוזי כוחות ישראליים מול סוריה , כפי שהפיצו הסובייטים . הסורים השיבו לפאוזי שאין שום ריכוזי כוחות ישראליים . כיוון שכך , החליט נאצר להכניס את הכוחות המצריים לסיני ברעש תקשורתי על מנת " להוכיח " לעולם הערבי כי הוא חש לעזרת סוריה , ביודעו שמדובר כמובן בהצגת סרק . כל זה נודע לאמץ . במילים אחרות , אמץ לא הופתע מהכניסה של הכוחות המצריים לסיני , ולא למד על כך מהתקשורת המצרית . ב 1967 לא הייתה שום החלטה מצרית לצאת למלחמה , ולכן לא היו הכנות למלחמה . ועכשיו לנקודה העיקרית . בין שני המקרים ובין שתי ההערכות קיימים הבדלים מהותיים . מלחמת יום הכיפורים הייתה תוצר של החלטה אסטרטגית מצרית באוקטובר . 1972 ההחלטה התקבלה בשני מפגשים של סאדאת עם הצמרת הביטחונית המצרית ( שתמציתה : מצרים יוצאת למלחמה מוגבלת באמצעים העומדים לרשותה . ( מרגע זה כל המערכת המצרית החלה לנוע לעבר מימוש ההחלטה . כלומר , כל המערכת המצרית , ובראשה הצבאית , החלה לפלוט אלפי סימנים מעידים ( אם בצורת צעדים בשטח ואם בצורה של ידיעות , ( כאשר מאפריל 1973 גם המערכת הסורית מצטרפת להכנות למלחמה . הסוגיה היחידה שהשתנתה מפעם לפעם במהלך 1973 הייתה העיתוי הסופי למועד פתיחת המלחמה . שעת היש" הסופית נקבעה רק ב 2 באוקטובר . כל זה , החל מההחלטה האסטרטגית וגמור בכל ההכנות , לא זכה לשמץ של התרעה . אמץ היה שבוי בכבלי הקסם של הערכתו כי הסבירות למלחמה נמוכה מכיוון שלמצרים אין עדיין את היכולות לפתוח במלחמה . כישלון קולוסאלי .
|
|