מדיניות הסיכול הממוקד - היבטים משפטיים

עמוד:36

מלחמה ,   גם   אם   תוצאתה   טרגית   בשל   פגיעה   באזרחים . חוקה   זו   קובעת   בבירור ,   שתנאי   לקיום   עברה   הוא   שהפגיעה המכוונת   באזרחים   תהיה   באופן   מובהק   בלתי-פרופורציונלית לתועלת   הצבאית   הצפויה   מהפעולה ,   ועצם   קיומה   של   פגיעה מכוונת   באזרחים   אין   בה   מספיק   כדי   לעבור   עברה .   מכאן עולה   בבירור   כי   פגיעה   באזרחים ,   אפילו   אם   נעשתה   מתוך צפייה   ברורה   של   התרחשות   התוצאה ,   לא   תיחשב   בהכרח לעברה .   המבחן   הקובע   אם   פגיעה   מכוונת   זו   יש   בה   משום עברה   אם   לאו ,   הוא   מבחן   הפרופורציונליות .   מכאן   שכל   עוד שומר   צה"ל   על   עיקרון   זה ,   פעולותיו   חוקיות   לחלוטין . אשר   לאחריות   לבחינת   הפרופורציונליות   של   הפעולה ,   בזמן אמת   ובתנאי   הקרב ,   הרי   זו   מוטלת   על   כתפיהם   של   אנשי הצבא .   יש   לבחון   כל   מקרה   דרך   עיניו   של   "המפקד   הסביר , " וכאשר   החלטתו   והאיזון   שעשה   בין   השיקולים   הם   סבירים , גם   אם   בדיעבד   נפגעו   חפים   מפשע ,   אין   מדובר   במעשה פסול ,   וודאי   שלא   במעשה   פלילי . בהקשר   זה   יש לזכור   כי   קושי ממשי   המאפיין   את הלחימה   הוא חלקיות   המידע שבידי   המפקדים , וחוסר   יכולתם לחזות   תמיד   את תוצאות החלטותיהם בפועל .   עקב   כך , היכולת   לחזות   בכל פעולה   מי   יהיו הנפגעים ,   מה תהיה   זהותם ,   ומה יהיה   מספרם   -   היא מוגבלת   ביותר בעולם   הלחימה . לפיכך   המשפט הבין-לאומי   בוחן את   סבירות   ואת   חוקיות   ההחלטות   המתקבלות   בלחימה על   יסוד   המידע   שהיה   מונח   לפני   המפקדים   ב"זמן   אמת , " היינו   במועד   קבלת   ההחלטות ,   ולא   על   פי   תוצאות   ההחלטות בדיעבד . אפשר   אפוא   לסכם   ולומר ,   כי   המשפט   הבין-לאומי   מניח , באופן   שאינו   משתמע   לשתי   פנים ,   כי   בלחימה   עלולים להיפגע   ולהיהרג   אזרחים   חפים   מפשע .   מהוראותיו   ברור שפגיעה   באזרחים   חפים   מפשע   אינה   מעידה   בהכרח   שבוצעה פעולה   אסורה . ועוד   זאת :   המשפט   הבין-לאומי   מניח   שהלחימה   מתקיימת בתנאים   קשים   של   אי-ודאות ,   וכי   לא   ניתן   לשפוט   את   פעולות המפקדים   והחיילים   בדיעבד ,   אלא   לפי   תמונת   העולם   שעמדה לעיניהם   במועד   החלטתם . לפיכך   המשפט   הבין-לאומי   דורש   לפעול   לפי   עקרון הפרופורציונליות   ולא   לגרום   לפגיעה   בחפים   מפשע   שתהיה בלתי-פרופורציונלית   לתועלת   הצבאית   הצפויה   מהתקיפה . אין   דרישה   במשפט   הבין-לאומי   להימנע   מכל   פעולה   צבאית שעלולה   לגרום   לפגיעה   בחפים   מפשע ,   שכן   דרישה   כזו בלתי   סבירה   ולא   ניתן   יהיה   לעמוד   בה . גורמי   הביטחון   של   ישראל   ערים   מאוד   לדרישת הפרופורציונליות   והם   מונחים   להקפיד   עליה   בכל   פעילות מבצעית .   מעבר   להיות   דרישה   זו   דרישה   משפטית ,   הרי   היא מתחייבת   מטעמים   מוסריים   שעומדים   ביסוד   ערכיה   של מדינת   ישראל   בכלל   ושל   כוחות   הביטחון   בפרט . וכלשון   "רוח   צה"ל"  ( שהוא   הקוד   האתי   של   צה"ל : ( " טוהר   הנשק : " החייל   ישתמש   בנשקו   ובכוחו   לביצוע   המשימה   בלבד ,   אך ורק   במידה   הנדרשת   לכך ,   וישמור   על   צלם   אנוש   אף   בלחימה . החייל   לא   ישתמש   בנשקו   ובכוחו   כדי   לפגוע   בבני   אדם שאינם   לוחמים   ובשבויים ,   ויעשה   כל   שביכולתו   למנוע פגיעה   בחייהם ,   בגופם ,   בכבודם   וברכושם . " עם   זה   למותר   לציין , כי   אין   משמעות הדבר   שגורמי הביטחון   של   מדינת ישראל  ( או   של   כל מדינה   אחרת )  יכולים להבטיח   שבכל   מקרה ומקרה   ייפגעו   אך   ורק המחבלים   ולא   שום אדם   אחר .   דרישה   זו בלתי   אפשרית בנסיבות   לחימה . במיוחד   אין   לדרוש דרישה   כזו   במאבקה של   מדינה   בפעילי טרור ,   שכן   לא   אחת קורה   שהללו , בהיותם   ערים לעובדה   שגורמי הביטחון   דולקים אחריהם ,   מקפידים לשהות   בסביבה   אזרחית   שבה   אזרחים   רבים   חפים   מפשע . זאת   מתוך   מגמה   לנצל   את   הסביבה   האזרחית   להשגת " חסינות , "   כמגן   אנושי   מפני   אפשרות   של   פגיעה   בהם .   בכך מפרים   פעילי   הטרור   ברגל   גסה   את   אחד   עקרונות   היסוד החשובים   של   דיני   הלחימה ,   בדבר   הצורך   בהבחנה   בין אזרחים   ובין   לוחמים . לפיכך   אין   מנוס   לעתים   מתקיפת   מחבלים   גם   אם   הם   באזור שהתקיפה   בו   עלולה   לסכן   אזרחים   ולפגוע   בהם .   תקיפות כאלה   -   כל   עוד   עמדו   בעקרון   הפרופורציונליות   -   אין   בהן משום   עברה   לפי   כללי   המשפט   הבין-לאומי   או   הישראלי , אלא   מדובר   בצעד   חוקי ,   חיוני   ומחויב   המציאות . זוהי   אפוא   עמדתה   המשפטית   של   מדינת   ישראל   כפי   שהוצגה בתשובה   לעתירה   החדשה   בנושא   הסיכול   הממוקד .   בית המשפט   העליון   יצטרך   בקרוב   להכריע   בנושא ,   והחלטתו בוודאי   תשמש   אבן   דרך   משפטית   במאבק   של   ישראל   בארגוני הטרור   וכן   במאבק   הבין-לאומי   בארגוני   הטרור   ברחבי העולם . עבד אל-עזיז ראנטיסי , ניצל אחמד יאסין , חוסל

המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר