|
|
עמוד:19
אחרית דבר חגי ארליך ? מבט היסטורי אל מלחמת ששת הימים והעולם הערבי בסיכום תוצאות מלחמת ששת הימים התרסק החלום הערבי על אומה ערבית אחת מאוחדת וחזקה , השולטת באזור כולו . מדינות ערב התפכחו ובססו את מעמדן מבית . הלכי הרוח המהפכניים באזור השתנו מערביות חילונית לאסלאם רדיקלי , לבנון הפכה למקום ריכוז כוחות המחאה . התבוסה - אל-נכסה - נהפכה למושג היסטורי בראשית יוני 1967 הכתה ישראל בתוך שישה ימים ושלוש שעות את צבאות מצרים , סוריה , ירדן , וכוחות ערביים נוספים . ספק אם הייתה בתולדות המלחמות המודרניות מפלה כה מהירה , וספק אם במאות שנות תולדות דוברי הערבית היה אירוע משפיל ומכאיב כל כך בהיקפו . " אל-נכסה" - התבוסה - נהפך למושג היסטורי שהתייחד מעתה , במערכת המושגים הערבית של המחצית השנייה של המאה ה , 20- לחוויית יוני , 1967 פרשת דרכים בתולדות התרבות הערבית . במשמעותה ההיסטורית-הפוליטית הנחיתה " אל-נכסה" מהלומה ניצחת להלכי הרוח המהפכניים שנשבו באזור כולו מאז ראשית שנות ה . 50- ה"נאצריזם" - כך נקראה מאוחר יותר התקופה על שם מנהיגותו הכריזמטית של נשיא מצרים ג'מאל עבד אל-נאצר - עמד בסימן התקוממות דור ערבי חדש נגד המערב ונגד מורשת פיצולו את האזור למדינות נפרדות ושתילת ישראל ביניהן . בעיני רבים מבני הדור ההוא , מנהיגיו והוגיו , היו הם שותפים למהלך היסטורי ( שנשען גם על הגוש הקומוניסטי ) לבנייה מחדש של אחדות כל-אזורית במרחב דוברי הערבית . כינונה של מעצמתעל עתירת עוצמה אכן יועד למימושה הפוליטי של הזהות הערבית המודרנית . משלהי שנות ה50- ולאורך שנות ה60- היה לפיכך האזור כולו במה של התרחשויות מהפכניות שכמו זרמו לכיוון זה . הפיכות , איחודים והתמזגויות נועדו לקעקע ממסדים ישנים ולמחוק את הגבולות שנוצרו לאחר מלחמת העולם הראשונה . על רוב המדינות עברו זעזועים פנימיים , והמערכת הכל-ערבית אף חוותה מלחמה פנימית ממושכת בתימן . מדינות האזור נדמו כהסדר זמני ומיושן ההולך ונמוג מפניה של אחדות מהפכנית כוללת , ערבית , חילונית , רפובליקנית וסוציאליסטית . תבוסת יוני 1967 במלחמה כל-ערבית רב-חזיתית עם ישראל פתחה דף חדש ושונה . כעבור 40 שנה אכן ניתן לסכם שעידן המהפכנות הערבית החילונית ותנופת המיזוגים הבין-ערביים חלף , בינתיים לפחות . תחתיו נפתחה תקופה ארוכה של התייצבות המשטרים השונים והתבססותה מחדש של המדינה הערבית המזרחתיכונית כישות נפרדת , ריבונית ולגיטימית . כמעט כל המדינות הערביות נכנסו לעידן של המשכיות שלטונית . משטרים ושליטים שעלו ( או התאוששו ) בשנתייםשלוש שלאחר מלחמת 1967 עדיין עומדים ברובם המכריע על מכונם : סאדאת ומובארכ במצרים , אסד ובנו בסוריה , חוסיין ובנו בירדן , משפחת המלוכה בסעודיה , מגוון שליטי נסיכויות המפרץ , מועמר קד'אפי בלוב , המשטרים במרוקו , באלג'יריה , ובתוניסיה . שלטונם של צדאם חוסיין בעיראק , של יאסר ערפאת בקרב הפלסטינים , ושל ג'עפר אל-נמיירי בסודאן נקטע רק בתום עשורים רבים . המדינה הנפרדת שבה להיות תזה מנצחת במזרח התיכון , והשולטים במנגנוניה גברו על מתנגדיהם . הפלסטינים זנחו את התקווה לניצחון כל-ערבי והחלו להנהיג בעצמם את ענייניהם . רק לבנון , שמלכתחילה נבנתה כהסדר בין-עדתי ולא כמערך ממלכתי ממוסד , הייתה לזירה שיוצאו אליה ואשר התמקמו בה שלל כוחות המרי והמחאה . ל"נכסה" של 1967 היו השפעות נוספות , משמעותיות לא פחות . קריסתה של המהפכנות הערבית החילונית הסוציאליסטית לא הותירה את הזירה בידי שליטי הממסדים בלבד . רוח המחאה החברתית הפנימית , האנטי-מערבית , האנטי-ציונית , ותחושות העלבון ההיסטורי - אלה תועלו לכיוון חדש-ישן . מאמצע שנות ה70- חזר האסלאם הפוליטי , לגווניו ופלגיו , כתורה המגלמת תקווה לגאולה , לאחדות ולניצחון . עליית אסלאם פוליטי על חשבון הערביות החילונית העצימה את האתגרים בפני ישראל והרחיבה אל מעבר לעולם הערבי את מעגל הסובבים אותה . * פרופסור להיסטוריה של המזה"ת , אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה
|
|