|
עמוד:17
עמדת מדינות ערב כלפי מדינת ישראל ב60- שנותיה - מבט-על שמעון שמיר * המכון למחקרי ביטחון לאומי ייחד את יום העיון השנתי לזכרו של אהרון יריב למצבה של ישראל בתקופה , 2008-1948 והזמין אותי לסכם את היחסים עם מדינות ערב ב60- השנים האלה . המטלה הזאת של מיפוי היחסים שנה-שנה נראתה לי תחילה טכנית למדיי , אולם ככל שהלוח הכרונולוגי שהכנתי לבש צורה כך התברר לי עד כמה הוא מהווה מכשיר מצוין להשתחרר מעיוותים סטראוטיפיים , מקריאת ההיסטוריה לאחור ומתפיסה סטטית של היחסים . קשה למצוא דרך שיטתית ויעילה יותר להראות שהמנטרה " הים הוא אותו הים והערבים הם אותם הערבים" אינה אלא תעתוע . בקווים כוללים - ויודגש כי מדובר כאן בתמונה הכוללת בלבד - ארבע תפניות התרחשו בעמדות המשטרים הערביים כלפי ישראל . הנטייה לייחס להם איבה תהומית ותאוות השמדה כבר בחמש השנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות מתגלה כהשלכת המאוחר על המוקדם : באותה תקופה חתמו ארבע המדינות השכנות על הסכמי שביתת נשק שהוגדרו כהסדרים " עד אשר יושג שלום בין הצדדים ; " המלך עבדאללה ניהל במשך שנתיים משא ומתן לשלום והגיע עד לניסוח בכתב של " מערכת עקרונות מוסכמת ; " שליט סוריה חוסני זעים שלח מסרים על נכונותו לכינון שלום ואף לקליטת הפליטים בארצו ; ודיפלומטים מצרים ניהלו עם הישראלים מגעים חשאיים שהגיעו לשיאם בהתכתבות בין משה שרת לנאצר אשר בה כתב נאצר שהוא רוצה " להביא את יחסינו לפתרון של שלום . " בפרספקטיבה היסטורית ייאמר שלא היה בכל אלה כדי ליצור בתקופה זו אפשרות מציאותית לכינון שלום , ובלי ספק עוינות לא מעטה לישראל הייתה קיימת כבר אז ; ואולם לא יקשה לראות כי טבעם של היחסים באותן השנים היה שונה מאוד ממה שהתפתח באמצע שנות ה . 50- התפנית לעבר הדחייה הטוטלית של זכות ישראל להתקיים התרחשה עם עליית הפאן-ערביות המשיחית של התנועה הנאצריסטית ולצדה גם זו של הבעת . ' תנועות אלה הפיצו בעולם הערבי בהצלחה רבה אידאולוגיה של מלחמה לחיים ולמוות באימפריאליזם ובסוכניו - קרי , מדינת ישראל שיש להקיאה מן האזור . מלחמת - 1956 הקרויה בלשונן " התוקפנות המשולשת" - שיחקה לידיהן , והפיכות הבעת' ומפגשי הפסגה של שנות ה60- סימנו רדיקליזציה נוספת בעמדות . התפנית השנייה התפתחה בעקבות תבוסת הערבים במלחמת . 1967 עבור מדינות ערב השכנות , הסכסוך נעשה לפתע קונקרטי ומטרתו התרכזה בהחזרת השטחים שאבדו במלחמה - כמעט כמו בכל " סכסוך נורמלי" על גבולות בין מדינות שכנות . התבוסה הקשה הביאה לידי גניזת החלום של השמדת ישראל בכוח , ולהבנה כי הדרך המדינית היא הדרך להשגת " המחיקה של עקבות התוקפנות . " גם החלטות ועידת ח'רטום , שהתקבלו בישראל באספקלריה של ה"לאווים" המפורסמים , הובנו בעולם הערבי כמתן אור ירוק לנאצר ולחוסיין ללכת בנתיב הדיפלומטי . מדינות ערב קיבלו אחתאחת את החלטת מועצת הביטחון 242 שקראה ל"שלום צודק ובר קיימא . " יעדי מלחמות ההתשה ויום הכיפורים היו ממוקדים בשטחים הכבושים , והחזון של השמדת ישראל היה רחוק מהן ; תכליתן הייתה לכפות על ישראל כניסה לתהליך מדיני שיגרום להחזרתם . תהליך זה הגיע לשיאו בשלום פורץ-הדרך בין מצרים לישראל , שקבע את העיקרון של "שלום תמורת שטחים . " התפנית השלישית התרחשה בוועידת מדריד שכינסו האמריקנים ב . 1991- נפילתה של ברית המועצות , התומכת הנמרצת של המשטרים הערביים הרדיקליים , והופעתה של ארצות הברית כמעצמת-העל היחידה המבקשת לכונן סדר חדש במזרח התיכון , שכנעו את כל שכנותיה של ישראל להיענות להזמנה שבה נאמר כי "מטרת התהליך הזה היא להשיג שלום אמיתי" ולהשתתף בוועידת השלום . המהפך היה בכך שעד אז הייתה מצרים מבודדת בהסכמתה לשלום עם ישראל , ואילו עתה קיבלו המדינות שהחרימו אותה את דרכה כלגיטימית . בעקבות ועידת מדריד הופעלו ערוצי המו"מ הדו-צדדיים והרב-צדדיים , נחתם הסכם אוסלו שהיה אמור להניח בסיס לשלום עם הפלסטינים , נחתם חוזה שלום עם ירדן , ומו"מ עם סוריה היה קרוב מאוד להשלמה . את התפנית הרביעית אני רואה ביוזמה הערבית של שנת . 2002 ביוזמה זו היו חידושים רבים : היא צמחה מקרב המחנה הערבי ולא כמו בעבר מתוך היענות ליוזמת צד שלישי בלבד ; היא ביטאה קונסנסוס של כל מדינות ערב ; היא הובעה כפנייה ישירה אל ישראל ולא אל הקהילה הבין-לאומית כפי שהיה מקובל ; היא הציעה "כינון יחסים נורמליים בהקשר של שלום מלא ; " והיא דיברה על קץ הסכסוך . גם המוקש של בעיית הפליטים נוטרל בנוסח היוזמה באמצעות הקביעה שהפתרון צריך להיות " מוסכם . " הנה כי כן , מארבע התפניות בעמדות מדינות ערב היו שלוש בכיוון של השלמה ( תרתי משמע . ( אי אפשר להיות פטור מלציין גם את תגובת ישראל לשלוש התפניות האלה : את ההזדמנויות שנוצרו בעקבות מלחמת ששת הימים סיכלה ישראל באמצעות העיקרון של " אין חזרה לגבולות ; " 1967 לוועידת מדריד הלכה ישראל כמי שכפאה שד ; ומן היוזמה הערבית התעלמה ישראל ולמעשה היא מתעלמת עד עצם היום הזה . מכל מקום , הכרונולוגיה של העמדות הישראליות היא כבר נושא נפרד . המנטרה " הים הוא אותו הים והערבים הם אותם הערבים" אינה אלא תעתוע * פרופסור אמריטוס , החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה , אוניברסיטת תל אביב ; * * shimons @ post . tau . ac . il תקציר הרצאה שניתנה ב23- ביוני 2008
|
|