|
|
עמוד:35
מזווית אישית הפוליטיקה של השקט חיים מינא ( מנור ) * במאמר נחרץ קובע חיים מינא ( מנור ) כי השב"כ לא היה אלא כלי שרת ביד פוליטיקאים , שרתמו את השקט שהשיג השב"כ במאמצים עילאיים ובמחיר דמים למטרותיהם ולא השכילו למנפו כדי לפתור את הבעיה הפוליטית שנוצרה עם השתלטות צה"ל על שטחי יהודה , שומרון ועזה " הנחת היסוד הראשונה והמרכזית של המלחמה בתופעת הטרור הייתה שאין סיכוי לזכות בניצחון מוחלט על הטרור , ושאין סיכוי להמשיך ולקיים ממשל צבאי בשטחים לאורך זמן ללא ניסיונות התנגדות מצד האוכלוסייה . מן הניסיון הבין-לאומי נלמד שכל עוד לא נפתרה הבעיה הפוליטית הרי אף אמצעי ענישה ודיכוי , כואבים ככל שיהיו , אין בהם כדי להוות גורם מרתיע אבסולוטי / ... 0 המטרה המרכזית של הלחימה בפח"ע הייתה להביא לבידודו של המחבל מן האוכלוסייה , שזו תמנע ממנו מסתור וסיוע . " ציטטה זו , המובאת מספרו של אלוף ( מיל ( ' שלמה גזית " המקל והגזר - הממשל הישראלי ביהודה ושומרון , " היוותה את הבסיס העקרוני-אידיאולוגי לעבודת השב"כ בשטחים אחרי . 1967 זו הנחת העבודה שעמדה לפני מקבלי ההחלטות בדרג המדיני כבר מראשית השתלטותו של צה"ל על שטחי יהודה שומרון וחבל עזה . מדיניות זו הובהרה חזור והבהר לכל עובדי השטח בשירות על ידי אברהם אחיטוב , ששימש ראש השב"כ מ1971- עד , 1981 והיא שימשה בסיס מוצק לאידיאולוגיה שהנחתה אותם . המסר המרכזי היה : " אסור שהטרור יהווה מרכיב בקבלת ההחלטות של המדינאים ( או שמא פוליטיקאים ) ולצורך זה יש לדאוג לכך שהשטח יהיה רגוע ושקט ככל שניתן . 20 שנים ( 1987-1967 ) עמד השב"כ במשימתו זו בהצלחה רבה - גם אם לא הרמטית . היו אמנם פיגועים אבל השטח בגדול לא הכתיב קבלת החלטות עקרוניות ומרכזיות . לצורך זה פעלו עובדי השטח והמשרד של השב"כ ללא ליאות ועשו לילות כימים : גייסו והפעילו מקורות מידע , ביצעו מעצרים וחקירות , סיכלו פיגועים רבים , חשפו מבצעי פיגועים , תפסו אמצעי לחימה , מנעו הברחת אמצעי לחימה דרך הגשרים והגבולות ולכדו רשתות מחבלים של תושבי שטחים או חוליות חודרות . השב"כ " סיפק את הסחורה" והצליח ליישם את דבריו של שלמה גזית - לבודד את המחבלים מן האוכלוסייה ולשמור את פעילות הטרור על אש קטנה . הוא לא הצליח לבלום את תופעת הטרור באופן מוחלט . גם לא היה סיכוי לכך . הפוליטיקאים באותה תקופה חגגו . השקט הביטחוני שהשב"כ היה שותף מרכזי ביצירתו שימש כלי שרת בידי הפוליטיקאים לא רק כדי לא להחליט אלא בעיקר לקבוע עובדות בשטח הסותרות את עקרונות היסוד שהובאו לעיל . הסיסמאות היו : " לא מדברים עם טרור , " " הטרור לא יכתיב לנו את המדיניות , " " צריך לקבוע עובדות בשטח , " " צריך ואפשר לנצח את הטרור . " הממשלות " נכנעו" ללחצים או יזמו בעצמן הקמה של יישובים בתוך השטחים בהשקט ובבטחה . השב"כ נתן מטרייה של שקט ואפשר לפוליטיקאים לעשות בשטחים ככל העולה על רוחם - להפקיע אדמות , לבנות , לפרוץ דרכים , לסגור שטחים וכו . ' הרעיון של בידוד המחבלים מן האוכלוסייה קרס לחלוטין עד 1987 פעל הטרור בעיקר ממטות של ארגוני חבלה ממוסדים בירדן , סוריה , לבנון ועיראק . תושבי שטחים גויסו במטות אלה ונדרשו לגייס נוספים ולבצע פעולות חבלה . אמצעי לחימה הוחדרו דרך הגשרים או דרך ים המלח ונהר הירדן וההפעלה של הטרור התנהלה ממטות " הגזרה המערבית" של ארגוני הטרור . חוליות אלה מומנו על ידי הארגונים האלה וקיבלו מהם הוראות באמצעי תקשורת שנקבעו ביניהם ובין מפעיליהם . מתחילת שנות ה80- החלה פעילות ההתנגדות והטרור לעבור תהליך של הפרטה . בצד פעילות נמשכת של הארגונים הממוסדים החלו התארגנויות מקומיות שפעלו באופן עצמאי : צעירים בני 20-16 התארגנו ביוזמות מקומיות והחלו בפעילות טרור . הם הפרו את הסדר , כתבו ססמאות , זרקו בקבוקי תבערה , איימו ופגעו במשתפי פעולה , ובמקרים חמורים יותר אף עשו שימוש במטעני צינור שלמדו להרכיב מראשי גפרורים . הם לא הזדקקו לקשר ממוסד עם ארגון טרור כלשהו להתארגנות מסודרת ; הפער בין החלטה רגעית וספורדית לביצוע היה אפס . בכל שנה התווספו למעגל ההתנגדות עוד בני 16 והיה ברור שהעניין אינו בר-חיסול . במקביל החלו לקום תנועות נוער ( שביבה ) לארגוני הממוסדים השונים והיו מוקד משיכה לצעירים רבים . הם הוקמו על ידי כלואים לשעבר שהשתחררו לשטח וידעו להנחות ולכוון את הפעילות . הפעילות הייתה לכאורה אזרחית-התנדבותית , אבל היה ברור כי זו התשתית הפוליטית העתידית של הפלסטינים , ובבוא היום הם ייקראו לדגל . הקריאה יצאה עד מהרה בדמות האינתיפאדה הראשונה ב1987- הפגנות אלימות המוניות ואירועים רבים של זריקות אבנים ובקבוקי תבערה הציפו את השטחים והיה קושי רב לעקוב , לעצור ולסכל . השב"כ הקים מחנות מעצר לטיפול בהפרות סדר וגייס חוקרים . במסגרת הטיפול בהפרטה הורחב כוח האדם של עובדי השטח - הרכזים והחוקרים , הוגדלו מתקני חקירות ונבנו מתקנים חדשים . עברו שנים אחדות והשטח נרגע משהו , אך במחיר כבד . כוחות הצבא הוכפלו ושולשו וצה"ל הכביד ידו . החיכוך בין גורמי הביטחון לאוכלוסייה יצר תסכולים רבים והרחיב את מעגל המוכנים לפעול נגד כל מה שנתפס כ"ישראלי . " המחיר הכבד ביותר היה המהפך במאזן האימה של תושבי השטחים . לא עוד חשש אולטימטיבי מן השלטון הישראלי ומן השב"כ אלא חשש מהכנופיות שהשתלטו על השטח ואיימו לחסל את משתפי הפעולה . גיוס מקורות והשגת המידע נעשו קשים יותר . ה"שטח" למד את שיטות העבודה של השב"כ והיה צורך להשתכלל ולהמציא שיטות וכלים חדשים . גם בתחום החקירות נוצרו קשיים , אם בגלל הגבלות שהוטלו על החוקרים ואם משום שעצורים למדו את שיטות החקירה . האינתיפאדה הזו הכריחה את הפוליטיקאים הישראלים לקבל החלטות מדיניות . הסכם אוסלו הוא תוצר של הבנה זו , אבל בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי . העובדות שנקבעו בשטח במשך 20 שנים לא מאפשרות להגיע להסכם סופי שיביא לסיום הסכסוך . השב"כ שימש כלי שרת לצורך קביעת עובדות אלה , שברובן בלתי הפיכות . תהליך ההפרטה של ההתנגדות הואץ עוד יותר באינתיפאדה השנייה בשנת . 2000 כמות האנשים שהיו מוכנים להחזיק בידם נשק , לבצע פיגועים ולהתאבד גדלה באופן ניכר . לא עוד זריקות אבנים ובקבוקי תבערה אלא נשק חם ומטעני חבלה אנושיים . אבל , מה היה קורה אלמלא נשמר השקט ? אלמלא נעשתה עבודת הקודש של סיכול הטרור ב20- השנים הראשונות מאז ? 1967 מה היה קורה אילו האינתיפאדה הייתה פורצת בכל עוזה כבר ב ? 1968- יש לנו ניסיון במענה על שאלות כאלה . מלבנון הסתלקנו באופן חד-צדדי בגלל לחץ הטרור בלי לקבוע שום עובדה בשטח ; גם מעזה יצאנו מפני שמחיר הביטחון היה בלתי נסבל ואת העובדות שכבר קבענו בשטח סילקנו . אנחנו " עם עיקש ופתלתול" ונדרש לחץ של כוח כדי לשכנע אותנו לפעול . * manord @ netvision . net . il
|
|